הכנה רגשית להליכים רפואיים

לבתי חולים יש מטרה ברורה: לרפא. הריפוי הזה נעשה באמצעות מתן תרופות, ביצוע פרוצדורות וניתוחים שונים. אבל בעוד שמבוגר שמתאשפז נמצא ברוב המקרים במודעות ובהבנה למצבו ולהליכים שהוא עומד לעבור, כשזה מגיע לילד שזקוק לטיפול, הסיפור מורכב בהרבה.

כאן נכנס לתמונה המרכז החינוכי ע"ש ויצמן, השוכן בביה"ח לילדים ספרא שיבא. כיום עובדים בו קרוב ל-90 אנשי צוות שנותנים מענה למחלקות השונות. מלבד קיום חוק ילדים חולים שמטרתו מתן מענה חינוכי-פדגוגי לילדים המאושפזים, הצוות עוסק גם בתיווך הליכים רפואיים – ובמילים אחרות: מציאת הדרך להסביר בגובה העיניים לכל ילד וילדה מה הולך לקרות איתם במהלך השהייה בבית החולים שלנו.
 
חזון המרכז הוא כזה: לא יבוצע הליך בילד לפני שעבר הכנה לפרוצדורה עצמה. כדי שהחזון יתממש במלואו, אנשי החינוך עוברים הכשרה על מנת שיתמחו בתחום המכונה "מורה במרחב רפואי". אנשי מקצוע המתמחים בניהול שיח עם ילד שמגיע לבית החולים. תפקידם: להכין את הילדים פדגוגית לפרוצדורות הרפואיות שהם אמורים לעבור.

מיכל רז, מנהלת המרכז: "הילדים בבית החולים עוברים משבר וצריך לדעת איך לדבר איתם ולגייס אותם לתהליך. המורות לומדות איך להתנהל עם הילד וגם עם ההורים. שינינו את כל הגישה שלנו לגבי יצירת קשר עם ילד ועידוד למוטיבציה בזמן משבר".

ההתנהלות במחלקות השונות מותאמת לנרטיב של המחלקה עצמה בין אם מדובר בילד עם אפנדיציט ולחלופין, עם מה מתמודד ילד עם סרקומה. העיסוק הוא לאו דווקא פדגוגי אלא בא מתוך ניסיון להבין מהו חולי, מהי פציעה ומה זו חוויה של להיות ילד חולה בתוך מקום כמו בית חולים.

 גם לאחר ניתוח או הליך כלשהו, הילד עלול שלא להכיר את הגוף שלו ועליו להתמודד עם מצב חדש, מצוקה או מגבלה, כשברקע נמצאת גם ההתמודדות עם ההורים, שנמצאים אתו באופן השונה מאוד מהמוכר לו. בתוך כל אלה, הוא זקוק למישהו שיעזור לו למצוא בחזרה את עצמו. המורות אומדות את הילדים לפי מוצא, רקע, גיל, יכולות התפתחותיות וקוגנטיביות ויוצאות לדרך עם הילד, שנמצא במקום תלותי, חסר אונים וכאוב. עכשיו, הוא יכול לחוות את עצמו מחדש, להסתקרן, להתעניין ולחקור.
 
הכיתה היא המקום בו הילדים יכולים להתחיל לאסוף את הנרטיב של עצמם ולא להשאיר את הטראומה כחור שחור שהם מנסים לשכוח והגוף זוכר. עצם ההגעה אליה, הוא התחלה טובה לחזרה לעצמם.