יום בחייו של פסיכולוג במכון להתפתחות הילד

הרבה אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים, איך זה להיות פסיכולוג? אוקיי... אולי זה לא קורה כל יום, או כל שבוע, אבל זו בהחלט שאלה טובה.

יש הרבה סוגים של פסיכולוגים, נחמדים יותר או פחות, גבוהים ונמוכים, נשים וגם כמה גברים... הבנתם את הרעיון... אבל מה שמשותף לכולנו הוא רצון לעזור, המתבסס על היכולת להיות קשוב, אמפתי, בעל ידע, מכיל ובעיקר אנושי.

כפסיכולוגים במכון, אנחנו נפגשים עם הרבה מאוד קולגות אנשי צוות ממקצועות שונים, רופאים ורופאות, קלינאיות תקשורת (יש לנו גם שני קלינאים במכון), מרפאות בעיסוק, פיזיותרפיסטים, וצוות המנהלה האדמיניסטרטיבי. מה זה אומר? קודם כל, שאנחנו נהנים מאינטראקציה חברתית מגוונת ולא נמצאים רק בחדר מול מחשב או מול ספה כפי שנהוג לחשוב. שנית, העבודה הרב מקצועית, מאפשרת לנו להרחיב את ההבנה שלנו לגבי המטופל שאנחנו רואים מנקודות מבט שונות.

בואו ואקח אתכם לסיור וירטואלי במסדרונות אחר יום עבודה טיפוסי של פסיכולוג במכון. כמו כל אחד, אנחנו קמים מוקדם בבוקר (או לפחות משתדלים), בכדי להגיע לפני הפקקים ובעיות החנייה שיש במקום כה גדול ועמוס כמו תל השומר. אחרי שחנינו ברוגע (פסיכולוגים מצופים להיות תמיד נחמדים, לא?) ושתינו את הקפה של הבוקר, מתחיל הלו"ז היומי. כפסיכולוגים עומדות בפנינו שתי משימות עיקריות: אבחון וטיפול ולכל אחת מהן לו"ז צפוף ועמוס בו אנחנו נפגשים עם מטופלים, ילדים והוריהם, ועם אנשי צוות עמיתים.

למרות שכל פגישה שונה מקודמתה, פגישה טיפוסית, תהיה כזו שבה נפגוש ילד עם הוריו, החל מתינוק בן כמה חודשים ועד נער מתבגר בן 18. המשותף לכל הפגישות הללו, זה הרצון להכיר את הילד והוריו ולגרום להם להרגיש בנוח יותר, וכך ללמוד על מה הביא אותם אלינו (חוץ מאוטובוס או מונית, מהי סיבת הקושי) ואיך אפשר לעזור. איך עושים את זה? כמו הרבה דברים בחיים, זה תהליך, בו אנחנו מתבקשים להיות מקצועיים ולפעול על פי כללי התנהגות מסוימים מחד, ומאידך להיות יצירתיים, שובבים ואפילו ילדותיים אם אין ברירה איך זה נראה? אנחנו נתאמן ב"להקשיב" לדפיקות הלב של הדובי שעל מיטת הרופא, נדמיין שכפית הפלסטיק שעל השולחן היא מטוס מעופף ונתחבא בבית הפלסטיק שנמצא במסדרון.

בסוף יום העבודה, כמו כל יום עבודה של רבים מאתנו, אנחנו נצא עייפים ומותשים אבל בתקווה מסופקים ומלאי משמעות, ונשאיר את חליפת הפסיכולוג במכון, ונחזור להיות הורים לילדינו, בני זוג, משפחה ונהגים בפקק עד ליום למחרת.

כתב: טל שני-שרמן, פסיכולוג שיקומי מתמחה, במכון להתפתחות הילד בתל השומר