המדריך להורים בזמן מלחמה

לצד ההתמודדות האישית של כולנו עם מצב החירום, אנחנו נדרשים לענות לילדים שלנו על שאלות שלעיתים אין לנו עבורם תשובה, להכיל התנהגויות ומצבים רגשיים לא פשוטים. הכנו עבורכם מדריך שיסייע לכם בהתמודדות היומיומית בתא המשפחתי של כל אחד ואחת מאיתנו:

האם מצב הרוח של הבת שלך השתנה מאז תחילת מצב החירום?

איך יודעים שהילד במצוקה, בגיל הגן

כשמדובר בפעוטות או בילדים קטנים שעוד לא יודעים לבטא את התחושות שלהם, המצוקה שלהם תתבטא בתפקוד היומיומי. שימו לב אם הם אוכלים כרגיל, מה מצב השליטה בצרכים ואם יש שינוי בשינה שלהם. האם מצב הרוח שלהם פחות או יותר אותו דבר, בהנחה שמאפשרים להם סביבה רגועה ושגרה מסוימת.

מה אומרים להם?

האווירה בבית היא זו שקובעת מה תהיה רמת המצוקה. אם הטלוויזיה פתוחה ומשדרת כל העת את מראות המלחמה, האווירה תהיה לחוצה יותר. לפעמים פעוטות ייחשפו להורה שבוכה, וזה לגיטימי.  אם קרה אסון במשפחה, צריך להסביר, לומר: "יש עכשיו מלחמה, הוא מת במלחמה". אם ישאלו מה זה מת, להסביר: "כשמפסיקים לנשום, כשלא חיים יותר".  עדיף לא לפרט על מלחמה ומוות, אלא אם הפעוטות כבר נחשפו לכך ומראים סימני מצוקה.

למה בכלל לדבר עם הילדים? לא נראה שהם מבינים מה קורה.

לא מדויק. ילדים מרגישים את המתח ואת הפחד של ההורים, לא תמיד רואים את זה בפנים שלהם והם גם לא מילוליים, אבל הם מרגישים את האווירה. לכן, אנחנו צריכים לדבר את הרגשות האלה. לעומת זאת, צריך כמה שפחות לחשוף אותם למדיה ולמראות הקשים. ילד בגיל הרך זקוק לתחושה שהקרובים לו רואים אותו, נמצאים איתו והוא מוגן. ככל שנאפשר יותר שיח רגשי מגיל צעיר, כל יעבור בבית המסק שמותר לדבר גם על דברים לא נעימים.

איך יודעים שהילד במצוקה, בגיל בית ספר יסודי?

סימני מצוקה יתבטאו בתפקוד היומיומי, אבל ייתכנו גם סיוטים ומחשבות חודרניות. הילד יכול לומר, "אני כל הזמן רואה בראש את הסרט שראיתי בטלוויזיה, שלוקחים אבא וילד לעזה". אם הילד לא מצליח לא לחשוב על זה, הוא סובל ממחשבות חודרניות.
סימנים נוספים: חוסר שינה, קשיי ריכוז, התבודדות ותחושת ניתוק מהסביבה, היצמדות יתר או קושי להיפרד.

מה אומרים לו?

ילדים שיש להם גישה לטלפונים ולמחשבים חשופים למראות ולעדויות ולכן אתם חייבים לתת הסבר ברור: "אנחנו במצב מלחמה, ובמלחמה לפעמים אנשים נהרגים או נחטפים. זה מאוד עצוב לנו שזה קורה. הסברים כאלה עשויים להוביל לשאלות כמו "אז גם אבא יכול להיהרג? גם אני יכול להיחטף?", במקרה כזה אפשר לומר "באמת קורים דברים נוראים, קשים ביותר, אבל אנחנו מנסים להישמר ואני כאן איתך, אני אעשה הכל כדי לשמור עליך".

איך נשמור להם על השגרה במצב לא שגרתי?

תפקיד: לתת לילדים תפקיד בבית, בהתאם לגיל וליכולת - מלשים נעליים במקום ולהתלבש לבד ועד פינוי מדיח, קיפול כביסה, סידור החדר. 
סדר יום: ארגנו את היום שלהם כך שבכל יום יש מספר פעולות קבועות שעושים, שילוב כיף וגם של מטלות. 
פעילות גופנית: קפיצות, ריצות, ריקוד, משחקים מוטוריים כמו כיסאות מוזיקליים, תופסת גובה או מחבואים.
חברים: בזום, בטלפון או פגישה באחד הבתים. במצבים כאלה, רובנו מעוניינים בקרבה לאחרים.

איך נחזיר לילדים תחושת שליטה?

לשמור על סדר יום ופעילויות קבועות; לדבר על המצב באופן מותאם גיל; להפחית צפייה בחדשות; לבצע פעילות פיזית; לחזק קשרים עם חברים ומשפחה; להתנדב; לומר משפטים מרגיעים, כמו:  "אני מבין שאת/ה דואג/ת, זה הגיוני לדאוג במצב הזה ואעזור לך להתמודד עם זה".
 

בקרב בני נוער המצוקה תתבטא בדרך כלל בהסתגרות והתפרצות

איך יודעים שהילד במצוקה, בגיל ההתבגרות?

ייתכנו בעיות בתפקוד וסיוטים, אבל הדגש אצל הנוער הוא בדרך כלל על הסתגרות והתפרצות. אם המתבגרים כל הזמן ברשתות החברתיות ולא מסוגלים להתנתק מהמראות, זהו גם סימן למצוקה שלהם.

איך מדברים איתו?

בגיל הזה כבר מגלים ביקורתיות והנוער יכול להגיב בכעס, למשל: "המדינה לא שווה כלום, אנחנו לבד, אף אחד לא יעזור לנו". אין טעם להכחיש. אפשר לומר: "אתה צודק, אני גם עסוקה בזה. אבל כרגע אנחנו צריכים לשמור את כל הכוחות שלנו כדי שנוכל להתמודד". מול אמירות קשות על המדינה ועל התחושה שהם לבד אפשר לענות: "הייתה פה פאשלה רצינית מאוד, אבל יש במדינה שלנו הרבה אנשים עם יכולות ועם מחויבות גבוהה למדינה".

הילדים רואים את כל הזוועות בטלפון הנייד שלהם. מה עושים?

יכולת השליטה שלנו במידע שהם מקבלים היא מוגבלת. צריך לשוחח ולהסביר: מעבירים עכשיו המון סרטונים קשים. חלקם נשלחים אליכם על ידי גורמים שבכוונה רוצים לזעזע אתכם. יש בזה אמנם משהו מסקרן, אבל זה לא טוב לכם, זה מזיק. אני חושש שתראה דברים שלא יעשו לך טוב. תנו לילד את הקרדיט שהוא יקבל החלטה נכונה.

איך לעזור לילדים עם צרכים מיוחדים?

השגרה נשברת, וזה מוציא מוויסות ומעלה את החרדה. הילד חווה את ההורה, הוא חווה את תחושת התסכול או החרדה של ההורים. אבל ילדים עם צרכים מיוחדים לא תמיד יודעים להגיד את זה. הם לא יודעים להגיד "אמא אני פוחדת", במקום זה הם יכולים לתפוס את השערות או לעשות משהו תנועתי, כמו להתנדנד. תנו להם את המילים, תזהו איתם יחד מה הם מרגישים – אני רואה שאתה מפחד, אני שם לב שאת עצובה.

ואז תנרמלו את זה –זה באמת מפחיד, גם אנחנו פוחדים. ואז לתת לו את האפשרות להשתמש באסטרטגיות שהוא מכיר ומווסתות אותו, למשל פעולות חזרתיות או גופניות. זה מרגיע אותם ועוזר לחבר את הרגש לגוף ולייצר ויסות. אפשר גם לתת תפקיד, לייצר עשייה ותחושה של שליטה, אפילו בדברים קטנים, למשל: הילד ימונה לתפקיד האחראי להביא מים לממ"ד או את הכלב.