תפריט נגישות


מידע הצהרת נגישות
תצוגת צבעי האתר (* בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox) תצוגה רגילה מותאם לעיוורי צבעים מותאם לכבדי ראייה סגירה

מה אפשר לענות ל"אמא, גם אותי יכולים להרוג?" – זיהוי סימני מצוקה אצל ילדים ונוער בעת מלחמה

אלו ימים קשים לא רק לנו, ההורים, אלא גם לילדים, בכל הגילאים. פסיכולוגית מומחית מסבירה לנו איך מזהים מצוקה אצל ילדים מגיל פעוטות ועד נוער, ואיך עונים על השאלות הקשות שהם, ובעצם גם אנחנו, שואלים

מאת: ד"ר חנה ויסמן, מנהלת השירות הפסיכולוגי בבית החולים ספרא לילדים

כולנו בעיצומו של אסון. והאסון הזה עוד קורה, טרם הסתיים. כולנו כרגע במצוקה, וזה בסדר, זה לגיטימי להרגיש מצוקה וחרדה כרגע. המצב נוגע בכולם. וכמו שהמצב נוגע בהורים, הוא נוגע גם בילדים. איך נדע אם הילדים שלנו חשים מצוקה? איך נוכל לעזור להם?


פעוטות וילדי גן
 

סימני מצוקה: כשמדובר בפעוטות או בילדים קטנים שעוד לא יודעים לבטא את התחושות שלהם, המצוקה שלהם תתבטא בתפקוד היומיומי. שימו לב אם הם אוכלים כרגיל, מה מצב השליטה בצרכים ואם יש שינוי בשינה שלהם. האם מצב הרוח שלהם פחות או יותר אותו דבר, בהנחה שמאפשרים להם סביבה רגועה ושגרה מסויימת.

מה עושים? גם בלי לראות חדשות, הפעוטות שלנו מבינים שמשהו קורה. אין גן, אין מסגרת, זה טבעי שירגישו מצוקה. אבל האווירה בבית היא זו שקובעת מה תהיה רמת המצוקה. אם הטלוויזיה פתוחה ומשדרת כל העת את מראות המלחמה, האווירה בבית תהיה לחוצה יותר. עדיף להשאיר את הטלוויזיה כבויה כל זמן שהפעוט או הפעוטה ערים, ולהתעדכן בחדשות באמצעים אחרים, למשל באמצעות הטלפון (וגם, עדיף לקחת הפסקות בין העדכונים). 

לפעמים פעוטות ייחשפו להורה שבוכה, אולי בשל אסון, הודעה על פטירה של מישהו שנרצח מקרוביהם. הם רואים את אמא או את אבא, את סבתא או את סבא, בוכים, וזה לגיטימי, אי אפשר להסתיר בכי על אסון כזה. אבל במקרה כזה צריך להסביר להם. צריך לומר להם שהאדם מת, ואם ישאלו איך האדם מת, לומר את האמת: "יש עכשיו מלחמה, הוא מת במלחמה". אם ישאלו מה זו מלחמה, אפשר לומר: "מלחמה זה כשאנשים פוגעים אחד בשני". אם ישאלו מה זה מת, להסביר: "כשמפסיקים לנשום, כשלא חיים יותר". להסביר את המציאות במילים מותאמות גיל.
חשוב לזכור: עדיף שלא לפרט ולא לרדת לפרטים והסברים על מלחמה ומוות, יש להסביר אך ורק אם הפעוטות כבר נחשפו ומראים סימני מצוקה.


ילדי בית ספר יסודי
 

סימני מצוקה: כמו אצל פעוטות, גם כאן סימני מצוקה יתבטאו בתפקוד היומיומי, אבל כאן ייתכנו גם סיוטים ומחשבות חודרניות. הילד יכול לומר, "אני כל הזמן רואה בראש את הסרט שראיתי בטלוויזיה, שלוקחים אבא וילד ולוקחים אותם לעזה". אם הילד לא מצליח לא לחשוב על זה, הוא סובל ממחשבות חודרניות. סימנים נוספים: חוסר שינה, קשיי ריכוז, התבודדות ותחושת ניתוק מהסביבה, היצמדות יתר או קושי להיפרד, למשל ילד שלא נותן להורים שלו להוריד זבל, מפחד שהם ייצאו מהבית.

מה עושים? כאן כבר לא יעזור לכבות את הטלוויזיה. בני 9-8 שיש להם גישה לטלפונים ולמחשבים כבר חשופים למראות ולעדויות, וביניהם גם כאלה שמבוגרים יודעים להימנע מהם. במקרה כזה, ההורים חייבים לתת הסבר ברור. לומר להם: "אנחנו נמצאים במצב מלחמה, ובמצב מלחמה יש פעמים שאנשים נהרגים, או נחטפים, זה קורה וזה מאוד עצוב לנו שזה קורה. אבל אתה לא לבד ואני כאן איתך".

אם הילדים ממשיכים להיחשף לתכנים הקשים במדיה, אפשר לומר: "אתה רואה הרבה דברים נוראים ואני מבקשת שתשתדל לא לראות אותם כרגע. אני רוצה לספר לך שכרגע זה מצב מלחמה, זה לא משהו שבחרנו, זה לא משהו שאנחנו רוצים, ובמלחמה נהרגים אנשים, נפצעים וגם נחטפים".
הסברים כאלה עשויים להוביל לשאלות כמו "אז גם אבא יכול להיהרג? אז גם אני יכול להיחטף?", ובמקרה כזה אפשר לומר "באמת קורים דברים נוראים, קשים ביותר, אבל אנחנו מנסים להישמר ואני כאן איתך, אני אעשה הכל כדי לשמור עליך".


בני נוער/מתבגרים
 

סימני מצוקה: גם אצל בני נוער ייתכנו בעיות בתפקוד וסיוטים, אבל כאן יש דגש על הסתגרות והתפרצות, שני קצוות, שאם לא הופיעו קודם, הם סימנים למצוקה ודורשים התייחסות ותקשורת עם ההורים. אם המתבגרים כל הזמן ברשתות החברתיות ולא מסוגלים להתנתק מהמראות, זהו גם סימן למצוקה שלהם. אם הבן שלכם מסביר שהוא לא מסוגל להתנתק כי בכל רגע קורה משהו והוא צריך להיות מוכן, הוא נמצא במצוקה.

מה עושים? אצל בני נוער עשויה לעלות תחושת אובדן האמון. הם ישאלו: "איפה היה הצבא? איפה היו הכוחות שצריכים לעזור ליישובים? איפה היה המודיעין?". העין הביקורתית שלהם כבר קיימת והם יכולים להגיד בכעס, "המדינה לא שווה כלום, אנחנו לבד, אף אחד לא יעזור לנו".

למעשה, אלו מחשבות שעשויות לעלות גם אצלנו, ההורים, ולכן אין טעם להכחיש. אפשר לומר: "אתה צודק, אני חושבת כמוך, אני גם עסוקה בזה. אבל כרגע אנחנו צריכים לשמור את כל הכוחות שלנו כדי שנוכל להתמודד". אי אפשר להמציא את המציאות מחדש, אבל צריך להסביר אותה, ולתת את התחושה שמבינים אותם, ושאנחנו, כהורים, לא איבדנו את הסמכות ואת הנוכחות שלנו.

זה לא יהיה קל, הם עשויים להקשות: "ההורים של הילדים בעוטף עזה לא רצו להגן עליהם?", ותשובה אפשרית היא "כן, גם הם רצו להגן על הילדים, אתה צודק, יש פה זעזוע רציני, טלטלה איומה, אנחנו מרגישים כמוך". מול אימרות קשות על המדינה ועל התחושה שהם לבד אפשר לענות: "הייתה פה פאשלה רצינית מאוד, אבל יש במדינה שלנו הרבה אנשים עם יכולות ועם מחויבות גבוהה למדינה".

 

>> כלים להורים להתמודדות עם ילדים ובני נוער בתקופת לחימה וחירום