הפרעה התפתחותית בקואורדינציה

שם באנגלית: DCD - Development Coordination Disorder

מאת: אביבית יוחנן, מרפאה בעיסוק

הגענו לרגע של ארוחת הערב, ואני כבר מתכוננת לבלאגן, אני לא מבינה איך זה קורה כל ערב מחדש.  בן השש שלי, פשוט לא יושב בשקט. הוא מחזיק את המזלג בצורה מסורבלת, מנסה לנעוץ אותו באוכל, אבל האוכל מחליק ונופל לצלחת או – גרוע מזה – לרצפה. הוא לוקח את הכוס, והמים שוב נשפכים. כשהוא מנסה למרוח גבינה על הלחם, חצי ממנה מגיעה לשולחן ולא ללחם עצמו.

"נו באמת, כמה פעמים אמרתי לך שתשים לב למה שאתה עושה?"  אני מוצאת את עצמי מתפרצת, לא מצליחה להבין איך ילד בגילו עדיין כזה מגושם. אני רואה ילדים אחרים בגילו – אוכלים מסודר, לא מפילים כל דבר, אז למה אצלו זה תמיד נראה כמו בלגן אחד גדול?
הוא מסתכל עליי, מופתע ואולי גם קצת פגוע. אבל אני לא יודעת מה להגיד לו. האם הוא פשוט לא מתאמץ מספיק? אולי הוא סתם לא מקשיב?

מהי הפרעה התפתחותית בקואורדינציה?

הפרעה התפתחותית בקואורדינציה היא הפרעה נוירו-התפתחותית, כרונית, המתבטאת בפגיעה בקואורדינציה, בדיוק מוטורי נמוך ובסרבול. פעמים רבות היא מלווה בלקות בתפקודים ניהוליים כגון ארגון, תכנון וזיכרון עבודה. כמו כן יש לה השפעה על גורמים פסיכו-סוציאליים כגון הערכה עצמית ומסוגלות עצמית נמוכה.

הקושי קיים באחד או יותר מתהליכי עיבוד המידע והוצאת הפעולה לפועל כגון: בחירת פעולה מוטורית שאינה מתאימה לסיטואציה, תכנון פעולה שאינו ברצף הנכון או שליחת מסר לא מדויק לשרירים לפעולה מתואמת.

מדובר בקושי משמעותי שאינו נובע מהפרעה נוירולוגית אחרת או מנכות פיזית, אך הוא משפיע על תפקודים יומיומיים. ילדים עם DCD  מתקשים לבצע משימות שדורשות קואורדינציה, כמו כתיבה, רכיבה על אופניים, לבישת בגדים או שימוש בכלים. הקושי אינו נובע מעצלנות או מחוסר רצון, אלא ממנגנוני תכנון וביצוע מוטוריים שפועלים באופן פחות יעיל.

להפרעה זו השלכות משמעותיות ועקביות על תפקודי היום-יום וההשתתפות בכל תחומי העיסוק: טיפול עצמי, פעילויות יום-יום מורכבות, משחק ופנאי, לימודים, עבודה והשתתפות חברתית. קשיים אלו עלולים להשפיע על איכות חייו של האדם ועל בריאותו הפיזית והנפשית.

השכיחות בגילאי בית ספר יסודי היא 5%–6%, והיא שכיחה יותר בקרב בנים. 50% עד 70% מילדים עם DCD ימשיכו להציג קשיים תפקודיים גם בבגרותם. 

איך זה בא לידי ביטוי?

ילדים עם DCD מראים ליקויים בקואורדינציה מוטורית, בתכנון תנועה ובאיטיות בביצוע משימות המצריכות מיומנויות מוטוריות. איחור בהשגת אבני הדרך ההתפתחותיות כגון ישיבה, זחילה והליכה בשנת החיים הראשונה עשוי להעיד על חשד להימצאות DCD הדורש הערכה ומעקב. הקשיים יופיעו לרוב, בסביבות גיל 4 בשל הדרישה לעצמאות והשתתפות במגוון עיסוקים.

קשיים אלו עשויים להשתנות בשלבי החיים השונים בהתאם לנדרש מהילד. הם יופיעו בביצוע פעילויות יומיומיות בסיסיות כגון בהתארגנות איטית בלבוש, בשימוש בסכו"ם. והם יופיעו בפעילויות נוספות בתחום הלמידה והמשחק אז נראה קושי בהתארגנות עם ציוד הלימודי, בכתיבה, בפעילויות ספורט ובמשחקי כדור והקושי המשמעותי הוא בתחום החברתי והריגשי אז נראה הימנעות ממפגשים חברתיים ודימוי עצמי ותחושת מסוגלות נמוכה. לרוב, קשיים אלו ימשיכו וילוו את האדם גם בבגרותו וישפיעו על מידת השתתפותו בתחומי החיים השונים טיפול עצמי, עבודה ופנאי. 

דמיינו שתיית מים מכוס, לכאורה פעולה יומיומית פשוטה שבה נדרש להושיט את היד אל הכוס המונחת על השולחן ולהרימה לכיוון הפה ולשתות. אך זה לא כזה פשוט לילדים ומבוגרים עם DCD. עבורם שתייה מכוס מהווה אתגר משמעותי בלי שמים יישפכו או חלילה הכוס תתהפך ותיפול על הרצפה.

כדי לבצע פעולה זו בהצלחה נדרש סנכרון מדוייק של מספר מערכות - מערכת הראייה, מערכת תחושת המגע הקל והמגע העמוק, המערכת התנועתית. זאת על מנת לזהות את מיקום הכוס ולאמוד את המרחק של הגוף והיד מהכוס, לצורך ויסות הלחץ המדויק הנדרש לאחוז את הכוס בלי להפילה, שיווי המשקל ותכנון התנועה הנדרש על מנת לבצע את תנועת הבאת הכוס אל הפה במיקום המדוייק וסגירת השפתיים בתזמון הנכון לביצוע פעולת השתייה.  
 

האם קיים קשר בין  DCD לליקויים אחרים?

מחקרים מראים על קשר בין DCD למגוון רחב של ליקויים אחרים, כמו חסרים סנסו-מוטוריים (בתחושה ובתנועה) ותפיסתיים-מוטוריים (היכולים לבוא לידי ביטוי במתח שרירים נמוך), בקשיים בתיאום בין חלקי הגוף, בתת-תגובתיות במערכת התחושה העמוקה, בליקויי תפיסה, בליקויים באינטגרציה חזותית-מוטורית ובקשיים בביסוס יד דומיננטית.

קשיים נפוצים נוספים שנמצאו קשורים ל-DCD הם בתהליכי חשיבה, תהליכים של עיבוד קוגניטיבי ותהליכים ברמת התפקודים הניהוליים (Executive functions). ילדים ומבוגרים המאובחנים עם DCD נמצאו כבעלי קשיים בתחומי הריכוז, ההתארגנות, השליטה וההתמדה בפעילויות שונות.

קיים קשר גם בין DCD לבעיות רגשיות, התנהגותיות וחברתיות, העלולות להביא להתפתחותם של קשיים משניים, כגון תחושת תסכול, כישלון, כעס, וביטחון עצמי ומוטיבציה נמוכים.

אבחון

אבחון DCD נעשה על ידי צוות רב-מקצועי, הכולל בדרך כלל רופאים נוירולוגים, פסיכולוגים התפתחותיים ומרפאים בעיסוק. 
מרפאים בעיסוק המטפלים בילדים, מעריכים ומאבחנים את יכולתו התפקודית של הילד בביצוע מטלות יומיומיות, כגון לבוש, רחצה, אכילה, משחק, למידה והשתתפות חברתית עם בני גילו ועם אחרים. השאלה המרכזית שנבדקת היא האם הילד מבצע את המטלות בתחומים השונים בהתאם לגיל.

באמצעות תהליך הערכה מעמיק, הכולל תצפיות ושימוש בכלי אבחון סטנדרטיים, המרפאים בעיסוק מנתחים ומזהים את המנגנונים העומדים בבסיס הקשיים הביצועיים של הילד. בהתאם לכך, הם מציעים תוכנית טיפול מותאמת אישית שנועדה לשפר את תפקודו. לדוגמה, הם בוחנים כיצד קושי בתכנון מוטורי משפיע על השתלבות במשחק חברתי ועל ההתארגנות בזמן אכילה, או באיזה אופן קושי בתיאום בין הידיים מגביל ביצועים עצמאיים באכילה, כתיבה ולבישה.

טיפול

הטיפול בילדים ובמבוגרים עם DCD מתמקד ברצונותיהם ובצרכיהם של הילד ומשפחתו, ומזהה את התחומים שבהם הם מבקשים לחוות שיפור. אחד העקרונות החשובים ביותר בטיפול הוא מתן התנסויות חוזרות ונשנות בפעולות אותן הילד מתקשה לבצע, באופן מדורג ובטוח, המאפשר חוויה חיובית ומוצלחת. כך, למשל, ילד החושש להשתתף במשחקי כדור עם בני גילו בשל סרבול מוטורי, יכול להתאמן במסגרת טיפולית על מרכיבי התנועה והמוטוריקה הנדרשים, ובכך לשפר את ביצועיו ואת תחושת המסוגלות שלו.

כמו כן ניתנת הדרכה להורי הילד ולצוות החינוכי כיצד לבצע פעילויות המתאימות לשילוב בסדר היום שלו אשר יוכלו לחזק את ביצועיו בהתאם למנגנונים שנמצאו ליקויים. למשל, אם מדובר בילדה שנופלת הרבה בשל גמישות במפרק הקרסול וכוח וסיבולת ירודים, ניתן להדריך את ההורים כיצד להתאים פעילויות משחקיות בבית באופן שיחזק גורמים אלה.

הדרכה של מרפאים בעיסוק יכולה להתייחס גם לשינויים מומלצים בסביבת הילד ולשימוש בעזרים שונים אשר יוכלו לשפר את איכות חייו. לדוגמה, ניתן להדריך ילד אשר מתקשה באחיזת העיפרון ובכתיבה מאומצת, לעשות שימוש בעזרים שונים (כגון מאחז לעיפרון, שינוי מישור הכתיבה ועוד) וכן לעצב את סביבת הישיבה שלו בבית ובכיתה כך שיוכל לכתוב באופן יעיל ואיכותי יותר. בהמשך, ניתן אף לסייע לו בלימוד הקלדה עיוורת או שימוש בעזרים ממוחשבים שונים אשר יקלו עליו את תפקודי היומיום הדורשים מיומנויות כתיבה.

כיוון שאין להפרעה זו טיפול תרופתי, ישנה חשיבות רבה לאימון גופני ולתמיכה רגשית, המסייעים לילד לשפר את תפקודו ולהתמודד עם האתגרים היומיומיים.