סיפורו של אלוף: הדרך להחלמה של אסף יסעור

ב-18 באפריל 2015, אסף יסעור מאלוני הבשן שברמת הגולן, שחגג יום קודם את יום הולדתו ה-13, צעד עם חבר לפעולה בבני עקיבא. בדרך עברו השניים ליד חדר החשמל של היישוב, כשהבחין בכדור התקוע בתוך החדר. הוא טיפס פנימה, אבל בבואו לצאת בחזרה מעד, ידו האחת אחזה בכבל חשמל וידו השנייה אחזה בגדר.  יסעור התחשמל וצנח לרצפה.

למרות הפגיעה החמורה, הוא נותר בהכרה מלאה, נעמד על שתי רגליו והחל לבעוט בדלת בניסיון להיחלץ. "לקח לי כמה שניות להבין, אבל ידעתי שהתחשמלתי", הוא משחזר. "ראיתי את שתי הידיים שלי שרופות ומפוחמות, חלק מהאצבעות כבר נשרו. היה לי ברור שנפצעתי קשה, אבל באותו רגע לא חששתי למות. בגלל שהצלחתי לעמוד על הרגליים, לא חשבתי שאני בסכנת חיים".

מה לגבי הכאב?

"הרגשתי בעיקר הלם, חוסר אונים וחרדה מטורפת. כאב לא הרגשתי. הרופאים הסבירו לי שמדובר במנגנון הישרדותי של הגוף. אם הייתי מרגיש את הכאב, הייתי מת רק מהכאב".

למקום הגיע פרמדיק שמתגורר ביישוב והצליח לפרוץ את הדלת ולהעניק לו טיפול ראשוני. זמן קצר לאחר מכן הגיעה ניידת טיפול נמרץ ואז הועבר במסוק למרכז הרפואי שיבא, שם ישהה יסעור בבית החולים לילדים ספרא במשך שנה, כשממחלקת טיפול נמרץ, הועבר למחלקה הכירורגית ומשם למחלקת השיקום.

עכשיו, יסעור בן ה-20, המחזיק בתואר אלוף העולם בענף הטאקוונדו הפאראלימפי, מתפנה מהלו"ז הצפוף שלו כדי לספר על תקופת האשפוז הממושכת, על הניתוחים ועל הליך השיקום המורכב שעבר, וגם על הצוות הרפואי שטיפל בו במסירות, חיזק אותו וגרם לו להאמין בעצמו, בדרך להפוך לספורטאי אגדי.

באיזה שלב הבנת שאיבדת את הידיים שלך?

"זה לקח זמן. כבר אחרי ההתחשמלות ראיתי את מצב הידיים שלי. מצד שני, לא עברה לי בראש המחשבה שלא יהיו  לי יותר ידיים כי זו מחשבה שקשה מאוד להכיל. אני זוכר שהייתי מאוד מפוחד כשראיתי את זה. לכן, למרות שעוד לא הרגשתי כאב, כשהגיעה הניידת של טיפול נמרץ, ביקשתי שירדימו אותי. רציתי לישון כדי לברוח מהסיטואציה, להתעורר למציאות אחרת".

למרות שהוא עצמו לא חשב שהוא בסכנת חיים, חייו בהחלט היו בסכנה. העובדה שיד ימין שלו תפסה בכבל שנשא מתח של למעלה מ-12 וולט ויד שמאל שלו אחזה בגדר, הביאה ליצירת מעגל חשמלי בגופו שסיכן קשות את לבו. כשהוא מורדם ומונשם, עבר יסעור שני ניתוחים ארוכים ומורכבים. "אני זוכר שכשנכנסנו לטיפול נמרץ ילדים, קיבלה אותנו רופאה ששאלה אותי 'אתה אבא שלו?'", מוסיף אביו, ליאור יסעור. "כשהשבתי בחיוב, היא אמרה: 'אצלנו במחלקה, דברים טובים קורים לאט'".

אתה זוכר את הרגע שבו העירו אותך מההרדמה?

"יומיים אחרי הפציעה, בסיום הניתוח השני שבו ביצעו את הקטיעה. פקחתי עיניים וראיתי שאני שוכב על מיטה כששמיכה כבדה מכסה אותי. ברקע היו קולות של מוניטור ומולי עמדו רופא, אחיות ושני ההורים שלי שבכו. הבנתי מיד שאני בבית חולים אבל לא הבנתי למה. לא זכרתי מה קרה. רק כשהרופא התחיל לספר לי, זה חזר אליי. הוא אמר שהתחשמלתי, שהידיים שלי נשרפו קשות והיה צורך לקטוע אותן. ביקשתי לראות אותן ואמא שלי הורידה ממני את השמיכה. ראיתי ששתי הידיים חבושות ובאמת קצרות יותר, אבל עדיין לא הבנתי את המשמעות. ההבנה הגיעה רק כחודש וחצי אחרי זה".

חלק גדול מהשהות הראשונית בבית החולים העביר בשינה. "ניקו לי מדי יום את הפצעים ולכן מדי בוקר עברתי הרדמה מלאה. ישנתי עד אחר הצהריים, ער לכמה שעות, ואז שוב נרדם. פעם בשבוע גם לקחו אותי לחדר ניתוח. עברתי סדרת ניתוחים במהלכם הוציאו לי בין היתר שתלי עור מהרגליים כדי לכסות את הפצעים בידיים, וניתוחים להצלת המרפק השמאלי כי התאים המתים בו המשיכו להתפשט וגם הוא עמד בסכנת קטיעה".

כעבור חודש וחצי, הועבר יסעור למחלקה הכירורגית, בה עבר ניתוחים נוספים. "בנוסף לשני הניתוחים בטיפול נמרץ, עברתי עוד 14 ניתוחים סך הכל", הוא מסכם. רגע לפני המעבר קיבל אישור, לראשונה מאז הפציעה, לצאת מחוץ לכותלי בית החולים לכמה שעות כדי להתאוורר. זה היה הרגע בו עיכל לראשונה את ההשלכות של הפציעה הקשה.

"אני בן שני מתוך שישה אחים", הוא מספר. "ביום הזה ההורים שלי לקחו אותי ביחד עם האחים שלי לגן שעשועים. בהתחלה הייתי מאוד שמח ונרגש. אבל אז האחים שלי הלכו לשחק. ראיתי איך הם מתנדנדים, מתגלשים, משחקים פריזבי, כשאני יושב על כיסא גלגלים ולא יכול לעשות דבר. זה היה השלב בו הבנתי מה זה אומר, שאין לי ידיים. לא רק שלא יכולתי לשחק, לא יכולתי אפילו לאכול או לשתות לבד. הבנתי שאיבדתי את העצמאות שלי ואת השגרה שלי. שהחיים שלי נקטעו גם הם".

קשה מאוד

"לא בכיתי וגם לא אמרתי שום דבר להורים שלי, אבל באותו רגע, כביתי בבת אחת. כשחזרנו לבית החולים רק רציתי ללכת לישון. הייתה לי בדיוק אותה תחושה שהייתה לי כשטיפלה בי הניידת של טיפול נמרץ. שאני נמצא במציאות לא נעימה שבה אני לא רוצה להיות".

מי עזר לך בהתמודדות?

"כמובן שההורים שלי מאוד עזרו. גם אם לא בכיתי או לא אמרתי דבר, הם מיד יכלו לראות מה אני מרגיש. כל הזמן הם עודדו אותי וניסו לשפר לי את מצב הרוח. מהימים הראשונים של האשפוז ליוותה אותי גם פסיכולוגית שגם היא מאוד עזרה.

"כל הצוות הרפואי שטיפל בי גם מאוד תמך. בכל פעם שחזרתי מניתוח, האחיות דאגו לפנק אותי, האכילו אותי ארטיקים ועוד. במהלך תקופת האשפוז סבלתי מהרבה רגעי שבירה. למשל, היה חשוב מאוד שאקום מהמיטה כדי שהדם יזרום. אחרי שעברתי ניתוחים ברגליים כדי להוציא שתלי עור, שרף לי מאוד ולא רציתי ללכת. אני זוכר איך התפרקתי. אמרתי: 'די, אני לא רוצה יותר, אני לא יכול, אין לי עוד  כוח', אבל תמיד הצלחתי בסוף לקום מהרגעים האלה. גם בזכות ההורים שלי וגם בזכות הצוות הרפואי שתמיד היה חם ומחבק. כולם נתנו לי את התחושה שהם עוברים את זה יחד איתי".

ליאור: "הגדולה של בית חולים ספרא, בין אם זו מחלקת טיפול נמרץ, מחלקת כירורגיה או מחלקת השיקום, היא התקשורת הטובה של כל הצוות הרפואי עם הילד ועם המשפחה שלו. מיד מבחינים במסירות המטורפת, בסבלנות ובתחושת החום של כולם. שהינו בבית החולים חודשים רבים, אבל כבר מהימים הראשונים אסף ואנחנו, המשפחה של אסף, הרגשנו שאנחנו לצד משפחה אחת מורחבת".

אסף יסעור. "כיום אני באמת מסוגל לעשות הכל. אפילו לנהוג"

השלב הבא היה מחלקת השיקום, בה שהה חמישה חודשים. "כבר בחודש הראשון, אז עוד הייתי מאושפז במחלקת טיפול נמרץ, מרפאה בעיסוק עבדה איתי על להרים את הידיים, כדי שהן לא יתקבעו. בשיקום, עבדנו על הגדלת הטווחים. עברתי שם גם פיזיותרפיה, והיה לי מאמן כושר שעבד איתי על חיזוק הגוף. בהמשך, לימדו אותי איך לתפעל את עצמי עם הידיים הקטועות: לשטוף פנים ולצחצח שיניים, להחזיק סכו"ם, לאכול ולשתות לבד, להתלבש ואפילו לכתוב. זה לא היה פשוט. זו הייתה מלחמה. לקח לי הרבה זמן ללמוד איך להתלבש. לגרוב גרביים בכלל היה אתגר מטורף.

"כשהשתחררתי מהשיקום ידעתי כבר לא מעט דברים בסיסיים, אבל זה לא כמו אוטו שאתה מכניס למוסך ואז יוצא איתו כשהוא תקין לגמרי. לקח זמן עד שהצלחתי להשתפשף, לבצע טוב יותר את כל  הדברים שלימדו אותי, ובמקביל ללמוד דברים חדשים".

כשנה וחצי לאחר הפציעה, טס יסעור לארה"ב, שם עבר השתלה של ידיים ביוניות. גיוס הכספים לקבלת הידיים המיוחלות, שעלותן עמדה על כשני מיליןו שקלים, סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת. עם זאת, כיום יסעור מתהלך בלעדיהן. "גדלתי והיה צריך לעשות להן התאמות מחדש. בזמן שנאלצתי לחיות שוב בלעדיהן, הכרחתי את עצמי לעשות את כל הדברים עם הידיים הקטועות ואז הבנתי שאני יכול להסתדר גם כך. כיום אני באמת מסוגל לעשות הכל. אפילו לנהוג".

יסעור גם מצייר עם הידיים והוא זוכר לטובה איך צוות בית החולים גרם לו להאמין בעצמו ועודד אותו להמשיך עם התחביב הזה. "גם לפני שהתחשמלתי אהבתי לצייר", הוא מסביר. "לכן בתקופת השיקום התחלתי לצייר כשהחזקתי את הצבעים בפה. כששמעו על כך בבית החולים, הם התלהבו והחליטו לארגן תערוכה עם הציורים שלי. הם שכרו עבורי מורה לציור, קנו לי ציוד לציור, ובהמשך, כל הציורים שציירתי הועמדו והוצגו בכניסה לספרא. זה נתן לי סיפוק אדיר ועזר לתחושה הכללית שלי בהמשך.  בזכות זה הבנתי שלמרות הקטיעה, אני עדיין יכול להמשיך לעשות את כל הדברים שאני אוהב".

יסעור בתקופת השיקום

אחד הדברים שיסעור אהב מאוד לעשות לפני שהתחשמל, היה ספורט. בזמן שהיה מאושפז במחלקת השיקום, הגיעה לבקר אותו הספורטאית הפאראלימפית פסקל ברקוביץ, שבגיל 17, במולדתה בצרפת, החליקה מרציף רכבת, נפלה מתחת לגלגלי רכבת נוסעת, וכתוצאה שתי רגליה נקטעו. במהלך השיחה שלה עם יסעור, אחרי שהתוודעה אהבתו לספורט, הכירה לו את ענף הטאקוונדו.

"היא חשבה שהענף זה מאוד יכול להתאים לאנרגיה שלי ולסוג הפציעה שלי", הוא מסביר. "היא אמרה לי 'תיכנס ליוטיוב ותראה סרטונים של זה', ובאמת, כשנכנסתי מאוד התלהבתי. אבא שלי פרסם פוסט בפייסבוק שהוא מחפש מקום שבו אני יכול להתאמן. בעקבות הפוסט יצר איתו קשר יחיעם שרעבי, מאמן נבחרת ישראל לטאקוונדו שהיה גם בעל מועדון פרטי. הוא הזמין אותי לבוא לראות אימון ואז גם לימד אותי כמה תרגילים. עבורי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. פעם בשבוע הייתי יוצא מבית החולים ומגיע להתאמן אצלו. אחרי שהשתחררתי, המשכתי להתאמן באופן תדיר יותר. בהתחלה זה היה רק כדי להרים את הנפש, אבל עם הזמן זה הפך למקצועי".

מאז הספיק יסעור לזכות בין היתר במדליית הזהב באליפות העולם בטאקוונדו פאראלימפי בטורקיה 2021, במדליית כסף בגראנד פרי סופיה ב-2022, ובמדליית זהב בתחרות הגרנד פרי פריז ב-2022. יסעור הוא לוחם הפארא-טאקוונדו היחיד בישראל, ולכן מתאמן עם ספורטאים שאינם סובלים ממגבלות. ב-2021, השתתף בתחרות אליפות ישראל בטאקוונדו שאינו פאראלימפי וזכה במדליית ארד.

יש לי עבורך שאלה קשה: כיום אתה ספורטאי מצליח ומפורסם, אבל מאוד ייתכן שלא היית זוכה לתהילה דומה אלמלא התאונה. אם היית יכול להחזיר את הזמן לאחור, היית עושה זאת?

"מבחינתי זו דווקא שאלה מאוד קלה. בפעם הראשונה ששאלו אותי אולי חיכיתי כמה שניות עד שהשבתי, אבל כיום, אני נותן את התשובה בלי רגע אחד של תהייה: 'לא הייתי מחזיר את הזמן לאחור'. בסופו של דבר אני אומר לעצמי: 'מה איבדתי בפציעה? שתי ידיים? אבל בשקלול הסופי קיבלתי הרבה יותר ממה שאיבדתי'".