איך לנצח התקף זעם (טנטרום)

מאת אלעד גרין, פסיכולוג התפתחותי מומחה, המרפאה לטיפול רגשי בגיל הינקות

המראה בוודאי מוכר לכם: פעוט או פעוטה אדומי פנים, צורחים, דומעים, שוכבים על הקרקע או משתוללים, ולידם הורים, אדומי פנים לא פחות, שמנסים להבין מה קרה לילד המתוק (בדרך כלל) שלהם ואיך מרגיעים את הצרחות.

מה זה התקף זעם?

הורים רבים כבר יודעים איך התקף זעם נראה: הפעוט/ה החמודים שומעים את המילה "לא", או מתבקשים לעשות פעולה כלשהי שהם לא חפצים בה כרגע – והופכים מכדור חמידות לכדור זעם משתולל. מראות שכיחים בעת התקפי זעם הם צעקות, כעס גדול, השלכה של חפצים, הטחה של הגוף על הרצפה, שכיבה על הקרקע.
אז קודם כל אפשר להירגע: אלו אירועים תקינים, חשובים ויש להם תפקיד בהתפתחות של הילד. הם יופיעו במידה שווה אצל בנים ואצל בנות, ואצל כל ילד בעוצמה ובשכיחות משתנים. זהו מאפיין התפתחותי נורמטיבי, בעיקר בקרב ילדים בני שנתיים עד ארבע, אולם זה יכול להופיע גם קצת לפני ולהימשך גם אחרי. העוצמה הגדולה היא בגילאי שנתיים עד ארבע, כי זהו גיל שבו יש חוסר יכולת להתאפק, שמקושר גם למאפיינים נוירולוגיים: היכולת להמתין קשורה ליכולת של האונה הפרה-פרונטלית לוויסות ולתכנון, שעוד לא התפתחה מספיק בגילאים האלה.
השכיחות של התקפי הזעם תהיה גבוהה יותר אצל ילדים שיש להם קשיים ראשוניים ומולדים שמאוחר יותר יכולים לקרוא להם ילדים עם הפרעת קשב.

עצה מספר 1: למנוע טנטרום לפני שהוא מתחיל

הרבה פעמים יש לנו ילדים שאנחנו יודעים שדברים מסויימים נורא מרגיזים אותם, או שדברים מסויימים לא נעימים להם, או שהם טריגרים עבורם של כעס ועצבים.
בגילאים מוקדמים כמו שנתיים-שלוש, מצבי עייפות או רעב הם כר פורה לתחילת התקף זעם. כדאי למנוע את זה מראש: אם הילד רעב או חלף זמן רב מאז שאכל, כדאי להציע חטיף או ארוחה לפני שעוברים לפעילות הבאה או לפני שמצפים מהילד לשבת בשקט ולהמתין. אם הילד עייף עדיף לתת לו לנוח או לישון שינה קלה לפני שיוצאים לגינה או מתחילים במשחק.
בגילאי 6-4 אחד הגורמים השכיחים להתקפי זעם הם הפסד במשחק. קשה לילד לשאת את העלבון, את הבושה, את הרצון לנצח שהכזיב. כדי להתמודד עם הפסד צריכה להיות יכולת הכלה גבוהה, וזו לא יכולת שיש לילדים. אבל גם כאן אפשר לנסות למנוע את התקף הזעם הממשמש ובא. למשל, להסתייע בטכניקה של להכין את הילד מראש, לומר לו "יכול להיות שאתה תפסיד עכשיו", כדי שהילד יתכונן לרעיון ההפסד, או להציע דרך שבה יהיה קל יותר לספוג הפסד, כמו "בוא נשחק משחק – הניצחון יהיה שלך פעמיים ואז בפעם השלישית נראה מה יקרה". שני הניצחונות המובטחים יקלו עליו את ההתמודדות עם הפסד שבא אחריהם.
 אחד מתפקידי ההורים הוא לדעת את הרגישויות של הילדים שלהם ולתכנן התמודדויות עם הרגישויות האלה.

עצה מספר 2: שהילד ילמד מאיתנו להיות רגועים

אנחנו מודל מאוד משמעותי: ילדים לומדים מאיתנו איך מתמודדים עם מתח וקונפליקט. אי אפשר להימנע ממצבים כאלה בחיים, ולכן צריך ללמוד להתמודד עימם.
לפעמים קשה להימנע מכעס. אמרנו לילד שנגמר זמן הגינה והולכים הביתה, זו אכזבה גדולה לילד, ועכשיו הוא שוכב על החול מול כולם וצורח בבכי. גם ההורה עייף, זה סוף היום גם לילד וגם להורה. אבל למבוגר יש יתרון: מבוגר יכול לחשוב, לנשום עמוק, למבוגר יש יכולת לדבר אל עצמו ולהרגיע את עצמו. גם אם סוף היום קשה לשני הצדדים, בסופו של דבר זהו התפקיד של המבוגר להוביל את המצב אל הפתרון. 
מערכת היחסים בין הורה לילד היא אומנם הדדית, אבל לא סימטרית: המבוגר מביא איתו הרבה יכולת שלילד אין. היכולת של המבוגר חשובה מאוד להתפתחות היכולת של הילד - ככל שהמבוגר יכעס וגם יהיה בעצמו במעין טנטרום, אז היכולת של הילד לפתח עם הזמן יכולת משל עצמו להרגיע את עצמו תפחת. כי המודל המשמעותי ביותר לוויסות ולהרגעה היא ההורה.
כשההורה נשאר רגוע גם לנוכח מופע האימים של הטנטרום של הילד, יהיה קל יותר לפתור את המצב. הרבה פעמים תגובה מווסתת מצד ההורה, כמו לא להתרגש, לא לצעוק, לא להגיב באיזושהי עוצמה שתעורר עוד יותר את הכעס, אלא תגובה שקטה עם איזשהו ניסיון הרגעה, תעשה את העבודה.
שנות הילדות הן שנים שבהן ההורים דומיננטיים בוויסות, בהחזקה, בליווי, בטח במצבים שבהם הילד פחות יכול לשלוט בעצמו. אם נדבר במושגים של דיאדה – מערכת יחסים של שני גורמים, ההורה והילד - ההורה לוקח פיקוד, ההורה נותן את הטון. כדאי להשאיר את הטון רגוע.

אפשר להישאר רגועים, התקף זעם הוא אירוע תקין וחשוב להתפתחות ילדים

עצה מספר 3: לתת לזה לעבור לבד

כל ילד נרגע בצורה אחרת. יש ילדים שלא כדאי לדבר איתם באותו רגע, שעדיף להתעלם קצת מהדבר הזה שקורה פה ברעש גדול, ואז זה יעבור. לתת לילד להעביר את זה.
במקרה כזה, אפשר פשוט להמתין ליד הילד בזמן התקף הזעם. ההורה מעביר כאן מסר: זה בסדר, יש כאן אתגר, זה לא נורא, זה תיכף יעבור, בוא נראה מה אפשר לעשות, אולי לא נדבר רגע. וכשהתקף הזעם שוכך, לקדם את הילד בברכה: "איזה יופי, נרגעת, זה עבר. בוא עכשיו נלך לאכול ארוחת ערב". זהו מסר נהדר לילד, שאחרי דבר נוראי - שום דבר לא קורה. היה לנו מאוד קשה, אבל הקשר שלנו לא נקרע ולא נשבר, לא התרסקתי, לא נשברתי, והדברים יכולים להמשיך כרגיל.
 

עצה מספר 4: לדבר על זה בדיעבד

כלי הבדיעבד אולי לא פותר את הטנטרום הנוכחי, אבל עשוי לסייע בהתקפי זעם עתידיים וכדאי מאוד להשתמש בו, בעיקר בגילאים 6-4, אבל אפשרי להסתייע בו - בעזרת מילים פשוטות ורצוי בקצרה -  גם עם ילדים צעירים יותר, תלוי בילד ותלוי בהורה.
 שיחות בדיעבד ננהל, כמובן, אחרי התקף הזעם. כשהילד כבר רגוע, כשהאווירה כבר השתנתה, אפשר לדבר על מה שקרה. כדאי שהילד יחשוב: מה כל כך הרגיז אותי, מה יכולתי לעשות אחרת. ההורה יכול להיות אמפתי למה שקרה, לומר "זה באמת היה מאכזב שעזבנו את הגינה, רצית עוד, אבל נורא רציתי להכין לך כבר ארוחת ערב ולהקריא לך את הסיפור שלפני השינה".
השיחה אחרי אמורה ליצור רצף: מה קרה, מה הרגשתי, איך התאוששתי מזה. חשוב לייצר שיחות כאלה. כך אפשר לחזור על האירוע בלי העוצמה הגבוהה של הרגשות, אפשר להפעיל חלקים של חשיבה, חלקים של דיבור, של קול ההיגיון שלא זמין ברגע הטנטרום. בזמן התקף הזעם כל המערכת הפיזיולוגית מעוררת ולא ניתן לחשוב באותו רגע, אבל כשמדברים בדיעבד יש גישה למקומות אחרים. גם אם לילד אין גישה, להורה יש גישה. ההורה יכול לדבר את מה שקרה לילד, וככה הילד יכול ללמוד מה קרה לו, מה הוא מרגיש במצב כזה או אחר.
יש לציין כי לפעמים לא כדאי לנהל שיחת בדיעבד כי היא עלולה לעורר מחדש את הזעם. פיתחו בשיחה כזו רק אם נראה שהילד מוכן לשיחה כזו.

ואחרי הכל, אם יש הרבה התקפי זעם, כדאי לפנות לעזרה מקצועית. בסופו של דבר מה שצריך להיות דומיננטי ביחסים בין הורה לילד הן החוויות הטובות, ההנאה. אם ישנם קונפליקטים מתמשכים בין ההורים לילד, הבית נכנס ללופ של מאבק. כדאי לטפל בזה.