איך לתקשר עם מתבגר במצוקה

גיל ההתבגרות עלול להיות קשוח במיוחד לנער או לנערה שלך, אבל גם לך, ההורה. מצד אחד, הם עצמאיים יותר וחוסכים לך בייביסיטר, אבל מצד שני, חוסר הרצון לשתף בנעשה בחייהם, בשילוב הסתגרות בחדר או היעדרות מהבית עד לשעות הקטנות, מעלה אצלך סימני שאלה רבים, דאגה וחוסר אונים. איך בכל זאת אפשר לגרום להם להיפתח ולשתף פעולה, באיזה שלב כדאי לערב איש מקצוע ולאילו אותות אזהרה חשוב מאוד לשים לב כדי שהמצב לא ייצא מכלל שליטה?

ד"ר טל שלטון, מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, רופא בכיר וסגן מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים לילדים ספרא בשיבא, אומר כי חשוב לזכור שגיל ההתבגרות מביא איתו שינויים רבים ברמה הביולוגית, ברמה הפיזיולוגית, ברמה ההורמונלית, וגם ברמה החברתית.
"אחת המשימות המאתגרות של גיל ההתבגרות, היא לצאת מהמעטפת הביתית ולמצוא את מקומך בחברה", הוא מסביר.

"באופן טבעי, מתבגר ירצה יותר עצמאות וזה טבעי לחלוטין. רק שלעיתים זה יכול מאוד להקשות על ההורים שלא יודעים איפה למתוח את הקו: האם זה בסדר שהוא מסתגר הרבה בחדר כי  הוא צריך את הספייס והאינטימיות? או שאולי הוא חווה משהו נפשי ועליי להתחיל לדאוג?"

אם השינוי קיצוני ומשמעותי - זוהי נורה אדומה

ואיך יודעים באמת?

"חשוב להתמקד בעיקר בסוג השינוי. אומנם גיל ההתבגרות הוא גיל של שינויים, אבל כשמדובר בשינוי מהיר יחסית, קיצוני ומשמעותי - שמלווה לא רק בהתנהגות של המתבגר אלא גם משליך במקביל על התפקוד שלו - זה בהחלט אמור להדליק נורה אדומה. לדוגמה, מי שהיה תלמיד מצטיין ופתאום הציונים שלו מדרדרים בלי הסבר; נערה שתמיד הייתה מאוד חברותית, נהגה להתארח או לארח חברות, ופתאום היא יותר ויותר לבד בבית;  שינוי קיצוני בסגנון הלבוש; שינוי פתאומי בתזונה וכו'. חשוב מאוד לשים לב גם לעוצמה ולרצף. יש הבדל בין נער שמסתגר שלושה ימים בחדר כי החברה שלו זרקה אותו, לבין תהליך רציף שנמשך כבר כמה שבועות בהם הוא לא חוזר לעצמו".

מה עושים במקרה שהמשבר לא חולף?

"נתחיל במה לא עושים: בשום אופן לא מעירים. חשוב מאוד לא ליפול לאמירות כמו 'שוב איחרת לבית הספר', 'הציונים שלך הפכו מתחת לכל ביקורת' וכדומה. גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו האינטראקציה עם הילדים משתנה. הם הופכים למבוגרים ולכן השיח איתם צריך להיות יותר שוויוני. במקום לומר להם מה לעשות, הם צריכים להרגיש שמתייחסים אליהם בכבוד ושאכפת לנו מהם - שנהווה עבורם דוגמה אישית".

אז איך כן לדבר איתם?

"צריך לבוא אליהם ממקום של שיתוף, שאנחנו מודעים לקשיים ולאתגרים שהתקופה הזו מביאה איתה. כמובן שאם יש לנו חשד למה מטריד אותם, אפשר להיות יותר ספציפיים ולומר למשל: 'הבגרויות האלה באמת לא פשוטות', 'זה באמת קשה להתמודד עם זה שמישהי עזבה אותך', 'אני זוכרת שגם לי היה מאוד קשה עם דימוי הגוף שלי כשעברתי מהחטיבה לתיכון'. השורה התחתונה: להקדיש לזה זמן, לשמור על סבלנות, כדי לנסות לייצר קירבה ואמון".

ואם זה לא עוזר והוא עדיין מסרב להיפתח?

"בשלב הזה אפשר לשתף אותו בדאגה שלנו אליו ולהציע תמיכה. לומר לו 'אני רואה שבזמן האחרון יותר קשה לך. רציתי לדעת אם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור לך'. לפעמים הילד ישתף במה שעובר עליו. במקרים הקלים והשכיחים, המשבר גם עשוי להיפתר במהרה. אבל ייתכנו מקרים מורכבים יותר, או כאלה בהם המתבגר יסרב לשתף את הוריו. במקרים אלה, ואם רואים שמדובר בשינוי מתמשך ועוצמתי, חשוב מאוד לשאול את המתבגר אם ירצה לשוחח עם איש מקצוע. אם הוא משיב בחיוב, חשוב לעשות זאת, ולחפש איש טיפול מתאים שמתמחה בילדים ובני נוער".

האם פונים לכל איש טיפול? מתי פונים לפסיכיאטר?

"כשמדובר במקרים יחסית שכיחים של משברים כחלק מהתמודדויות הגיל, וכשאין פגיעה תפקודית רצינית או מצוקה מתמשכת, לרוב די בפניה למי שעבר הכשרה מוכרת ומתמחה בטיפול בילדים. הפניה לפסיכיאטר, תיעשה לרוב כשיש צורך להגדיר את הבעיה, וכדי להבין עם מה אנחנו מתמודדים. התפקיד של פסיכיאטר, כחלק מתפקידו כרופא, הוא לתת אבחנה. לאסוף את הסימפטומים השונים, לבצע 'אבחנה מבדלת' ולתת שם למצב. ההגדרה של הבעיה נותנת ידע: עם מה הילד מתמודד? כמה אנשים חווים דבר דומה? מהם גורמי הסיכון למצב והכי חשוב - מה דרכי הטיפול האפשריות? מעבר למתן האבחנה, הפסיכיאטר יכול לסייע להורים להבין איזו שיטת טיפול היא היעילה ביותר להתמודדות, האם יש טיפול תרופתי שיכול לסייע, ומה צריכה להיות המסגרת הטיפולית הנכונה ביותר".

ואם הוא מסרב לדבר גם עם איש מקצוע?

"במקרה זה, אם הילד מסרב לעזרה, חשוב שההורים לפחות יקבלו עזרה ויפנו להדרכה הורית. אם הילד מסרב ללכת לבית הספר, אם רואים שמצבו הבריאותי מתדרדר, או כל דבר אחר שפוגע בתפקוד, חשוב מאוד שההורים ירכשו את הכלים המתאימים כיצד כדאי לנהוג במצב כזה. עליהם ללמוד איך להתאים את עצמם למצב כדי שלא יחמיר, ובמקביל ללמוד איך לייצר אמון מחודש מול המתבגר ואיך לייצר לו סביבה בטוחה שבה הוא כן יוכל לשתף. חשוב לזכור, שייתכנו מצבים שכיחים כמו קשיים להתמודד עם הגוף המשתנה, קשיים עם הלימודים שנעשים קשים יותר, שברוני לב וקשיים חברתיים".

ומה לגבי משברים משמעותיים יותר כמו הפרעות אכילה, התמכרויות, טראומות מיניות ועוד. ד"ר שלטון אומר כי חשוב תמיד להיות עם יד על הדופק ולשים לב לאותות האזהרה ומונה את הסימנים שהורים חייבים לשים לב אליהם ולפנות לקבלת עזרה:

שינוי מהותי בתפקוד ובמצב הרוח.
התפרצויות זעם שלא היו קודם לכן (למשל בעת ויכוח עם בני המשפחה הוא פתאום משליך חפץ).  
ירידה או עלייה דרסטית במשקל (במקביל שמים לב שהוא נמנע מארוחות או החל באכילה מוגזמת).
הזנחה של הלבוש או הימנעות מלהתקלח (דבר היכול להעיד על דיכאון).
לבוש לא מותאם כמו בגדים ארוכים בקיץ (עלול להעיד על בעיות דימוי גוף קשות או מצוקה נפשית).
הזנחה חמורה של החדר (דבר היכול להעיד על דיכאון).
ניתוק שהולך וגובר מההורים.
הסתגרות ממושכת בחדר או בבית, ללא אינטראקציות חברתיות.
המתבגר מחסיר יותר ויותר ימי לימודים, ובמקביל פורש בפתאומיות ממסגרות כמו חוגים, ענפי ספורט או תנועות נוער.
יש עלייה חדה בשימוש זמן מסך, בעיקר עד אמצע שעות הלילה.