הילד מבריז מבית הספר. מה עושים?

שבע וחצי בבוקר, בני הבית ממהרים לצאת לשגרת יומם העמוסה, אבל המתבגר מסרב לקום וללכת לבית הספר. אם לא ייצא מהמיטה בקרוב, יאחר. אבל הוא בשלו. בסופו של דבר, ההורים מתייאשים ויוצאים מהבית. הנער נשאר במיטה, ללימודים הוא כבר לא יגיע בזמן, אם בכלל. ומה לגבי מחר? שוב, אותו מאבק, מחדש.

נשמע מוכר להכאיב? אתם לא לבד. "סרבנות בית ספר" היא בעיה הולכת וגוברת בשנתיים האחרונות. זה יכול להתחיל כבר בבית הספר היסודי או אפילו בגן, ואם מאפשרים למצב להמשיך, במהלך שנות התיכון זה רק יחריף. למה הם מסרבים ללכת לבית הספר, מה עושים כשזה קורה ומתי הבעיה הופכת מסרבנות לנשירה ממערכת החינוך.

"יש ילדים שנושרים מבית הספר ולא רשומים בשום מסגרת, אבל יש כאלה שרשומים לבית ספר ופשוט לא מגיעים אליו. זה נקרא נושר סמוי", אומרת ד"ר ליביה בלן-משה, פסיכיאטרית ילדים ומומחית במרפאה להתערבות במשבר בבית החולים לילדים ספרא בשיבא. "יש מקרים רבים שנחשבים לנשירה סמויה, לדוגמה, כשהילד נעדר באופן תדיר כל כך שיש הפרעה בלימודים שלו, או כשהוא מגיע לבית הספר אבל לא נכנס לכיתה ולא לומד".

ד"ר בלן-משה מציינת לצד מושג הנשירה הסמויה גם את המושג "סרבנות בית ספר". "יש היבטים שמוכרים לרבים ולא יודעים שזו סרבנות בית ספר. למשל, ילדים שכן מגיעים, אבל כל בוקר מלווה בתחנונים, ריבים והתקפי זעם, או שהם ישנים ולא קמים לבית הספר, או שבורחים מבית הספר. יש מקרים בהם הילדים מגיעים אבל מתקשרים לאמא ובוכים שתבוא לקחת אותם ומביעים מצוקה רבה באופן שפוגע בתפקוד התקין שלהם ושל המשפחה כולה. חשוב להגיד: נשירה סמויה, כשלא מטופלת, רק הולכת ומחמירה".

אם לא נטפל בזמן, הבעיה רק תלך ותחריף
 

לעתים, ההורים מתקשים להבין שילדיהם זקוקים לעזרה מקצועית כדי לחזור לבית הספר. "אנחנו רואים ילדים ממשפחות מקסימות, עם הורים תומכים, ועדיין עולה שם קושי רגשי. אנחנו פוגשים הרבה הורים במצב של חוסר אונים עם הרבה סימני שאלה", מספרת תאיר קלימי-אלחרר, קצינת ביקור סדיר (קב"ס) באור יהודה, העובדת בשיתוף פעולה עם המרפאה.

"לפעמים יש התכחשות למצב. זו נקודה קשה להבנה שהוא צריך עזרה שהיא לא עזרה רפואית קלאסית. הורים עדיין מתביישים כשזה מגיע לתחום בריאות הנפש ורוצים לסחוב עוד קצת בלי טיפול, שהילד יסתדר וזה יעבור. אבל אם אנחנו לא מטפלים בזמן, המצב הזה לא נעלם, אלא מחמיר. ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, כך יותר קל להחזיר את הילד למסלול מהר יותר".

איך בכלל נוצר מצב שבו הילדים לא הולכים לבית הספר? "אפשר לחלק את הסיבות לאי הליכה לבית ספר לכמה קבוצות", אומרת ד"ר עידית דקל, מנהלת המרפאה הפסיכיאטרית לילדים ולנוער בשיבא ואחראית המרפאה להתערבות במשבר. "לפני הכל, חוויות שליליות בבית הספר. בין אם זה בתחום הלימודי, כי 'יש לי איזו הפרעת קשב או לקויות למידה, או שצברתי פערים כי לא הצלחתי ללמוד בזום בקורונה, ואני מרגיש שאני לא מוצלח כי אני לא עומד בדרישות ובציפיות ממני ואני אפילו לא מבין מה מדברים בכיתה'. יכולות להיות חוויות שליליות בתחום החברתי, ממשבר שגרם להרגשת בדידות ועד לצורה הקיצונית של בריונות ממש.

"הרבה פעמים יש איזשהו אירוע שמתחיל את העניין הזה של הסרבנות, כמו איזה מבחן שילד לא ניגש אליו, או אולי מריבה עם חברים, משהו שמורה אמרה ופגע מאוד, ואז חיסור או שניים מתחילים כדור שלג שמאוד קשה לעצור אותו.

"לצד החוויות השליליות יש גם גורמים משמרים, שבעצם שומרים את הילד. בין אם זה יחס מיוחד מההורים, 'פתאום כל הבית סביבי, כי אני הילד עם הבעיה'. לפעמים יש גם חיזוקים חיוביים בבית, כמו 'אני יכול לשחק במחשב עם החברים שלי שבארה"ב, אני לא צריך לקום בזמן, אני יכול ללכת לישון מאוד מאוחר'.

"העמדה ההורית נחלקת לשני סוגים. יש עמדה מגוננת, אני רוצה לגונן על הילד שלי מחוויה לא טובה. הבעיה בעמדה הזו היא ראייה חד-צדדית, במקום לראות את הראייה המורכבת מאשימים את הסביבה, את בית הספר, את המורה, 'אם רק הייתה מורה אחרת הכל היה נפתר'. זו עמדה שמחזקת את ההתנהגות הנמנעת של הילד.

"בקצה השני יש עמדה מבטלת, ההורה אומר 'לא מעניין אותי, אתה תלך, אני הלכתי לבית הספר, כולם הולכים, אתה תהיה כמו כולם'. ההורה מרגיש שהילד עושה לו דווקא, מתעוררות תחושות כעס. העמדה הזו מעוררת המון עימותים בבית ומאוד מקשה על הילד לרדת מהעץ. היא מביאה לתוצאה הפוכה: מה שהילד יכול לעשות מול עמדה מבטלת מההורה זה רק להתבצר עוד יותר בעמדה המתנגדת שלו.

"מה שאנחנו מציעים זה למצוא איזשהו שביל זהב בין שני הקצוות האלה. דרך של יחסים מכבדים, והדבר הזה יקרה קודם כל דרך תקשורת ודיאלוג עם הילד, הקשבה וכבוד למה שהוא אומר, ראייה שהילד ואנחנו שותפים לתהליך של מציאת פתרון למשבר שנקלענו אליו ביחד".

צעד חשוב הוא לשתף את הילדים בתהליך הפתרון. "כל תופעה של סרבנות מכילה בתוכה היבט של התנגדות. אנחנו מבקשים מהילד לעשות משהו שהוא לא רוצה", מסבירה העובדת הסוציאלית מור דבורי מהמרפאה להתערבות במשבר. "עבודה בשיתוף הילדים מאפשרת להם להיות מעורבים בתהליכים של קבלת החלטות שנוגעות אליהם - איך הם יחזרו לבית ספר, לאיזה בית ספר הם יחזרו. השיתוף הזה מגביר חוויה של שליטה, של בחירה, של הסכמה של הילד ויכול להוריד את החרדה ולאפשר התקדמות יותר טובה של הטיפול".

איך להתמודד בבית - האם לתת תמריצים חיובים, או להפך, להפעיל סנקציות, כמו מניעת זמן מסכים?

ד"ר דקל: "שימוש בפרסים ובתגמולים מאוד מזמין בסוף ללכת לקצה של עימותים. אנחנו רוצים יותר לכוון לאזור שבו יש שיח על הדברים, שיתוף והקשבה, ולא להזמין למקום שבו יש שוחד, שהוא דקה וחצי ממאבקי כוח. לגבי מסכים בבית - צריך לחשוב מהם הגורמים ששומרים את הילד בבית ובעצם מונעים ממנו לעשות את המאמץ הזה, ללכת לבית ספר, ובטח שמסכים זה גורם משמר. איך עושים את זה? זה כבר יותר מסובך, אנחנו הרבה פעמים יכולים להגיע ככה למאבקי כוח, ופה לפעמים כן צריך עזרה של אנשי מקצוע".

מה אפשר לעשות בשביל מתבגרים או ילדים שנמנעים מבית הספר כי הם סובלים מחרדה חברתית או חרדה מכישלונות?

ד"ר דקל: "חשוב לזכור את העיקרון שככל שאני נמנע יותר זמן מהדבר שגורם לי לחרדה, כך הקושי גדול יותר. הדרך היחידה לטפל בחרדה, באמת היחידה, היא מה שאנחנו קוראים לו 'חשיפה' - לעשות בצורה מדודה ועקבית קצת וכל פעם עוד יותר מהדבר שמעורר אצלי את החרדה. אם מפחיד אותי שישאלו אותי למשל 'איפה היית', כי כל השבוע שעבר הייתי בבית, אז יכול להיות שיעזור לי אם אני אדבר קודם עם שלושה ילדים מהכיתה בוואטסאפ ואשאל מה שלומם".

מה עושים אם הילד או המתבגר מסרב ללכת לטיפול?
"אנחנו נתקלים במצב הזה הרבה במרפאה שלנו ולכן אנחנו עובדים הרבה מאוד רק עם הורים. אפשר לעבוד עם הורים לילדים שמסרבים טיפול ואפשר בהרבה מצבים להגיע לשיפור גדול מאוד גם כשילד לא מוכן ללכת לפסיכולוג".

כשמדובר במתבגר בכיתה י"א או י"ב, האם זה לא מאוחר מדי לטפל?

ד"ר בלן-משה: "ילדים לא מסיימים את הילדות שלהם ועוברים לבגרות ברגע, זה חלק מתהליך. ילד שלא הולך לבית ספר בי"א או בי"ב כי הוא לא מסוגל או לא רוצה - הוא במשבר. זה אף פעם לא מאוחר מדי להתערב ולסייע, אנחנו עושים את כל המאמצים עם כל המסגרות לטפל".

>> צפו בוובינר בנושא "סרבנות בית ספר"