קוצר ראייה

שם באנגלית: Myopia (Nearsightedness) in Children

מהו קוצר ראייה?

כדי לראות בבירור, קרני האור שנכנסות לעין נדרשות לעבור דרך הקרנית והעדשה ואלו ממרכזות אותן כדי שינחתו על מרכז הראייה ברשתית. שם הן הופכות לאותות כימיים וחשמליים שעוברים דרך עצב הראייה למוח. מרכוז הקרניים על פני הרשתית תלוי בכוח השבירה של הקרנית והעדשה, באורך הצירי של העין ובמרחק בין הקרנית לרשתית.

קוצר ראייה הוא מצב שבו הקרנית והעדשה לא מצליחות למקד את קרני האור על מרכז הראייה ברשתית בשל התארכות יתר של גלגל העין (צורתו הופכת קמורה במקום עגולה). כך קרני האור מתמקדות בחלל הזגוגית שנמצא לפני הרשתית – מה שגורם לעצמים מרוחקים להיראות מטושטשים (טשטוש ראייה לרחוק). כלומר, מדובר בליקוי בשבירת קרני האור (בעיית תשבורת).

מהם גורמי הסיכון לקוצר ראייה אצל ילדים? 

גנטיקה (ברוב המקרים, לפחות הורה אחד סובל מקוצר ראייה) וסביבה.

הגורמים הסביבתיים העיקריים הם:

• שימוש מוגבר במסכים (כגון מחשב, סמארטפון וטאבלט), בייחוד בגודל קטן: ראייה הדורשת מיקוד ומאמץ עיני ממושכים בעצמים קרובים ("ראייה לקרוב") מאטה את רפלקס המיקוד (אקומודציה) של גלגל העין, משנה את צמיחתו ועלולה להוביל להתארכותו. כך לקרנית ולעדשה לוקח זמן רב למקד את קרני האור ברשתית ומתפתח טשטוש שמאיץ את קוצר הראייה.
• הסתגרות בבית וחשיפה פחותה לאור השמש: דופמין הוא מוליך כימי שקיים בין השאר ברשתית. הוא מופרש בה בתגובה לאור שמש, במחזוריות יומית ובעיקר בשעות היום, מאותת על מעבר לראיית יום (חדה יותר) ומונע את התארכות גלגל העין בתקופת התפתחות העין. לפיכך ייתכן שהסתגרות ממושכת בבית, חשיפת יתר לתאורה מעומעמת ומחסור באור שמש פוגעים בהפרשת הדופמין ותורמים להתארכות גלגל העין.

מהם התסמינים?

ילדים לרוב לא מודעים להפרעה בראייה ולכן לא תמיד קל לזהותה. עם זאת, יכולים להיות סימנים מחשידים כגון קושי לתפקד בכיתה (למשל לראות מה כתוב על הלוח, ללמוד ולהתרכז), התעייפות בקריאה וקירוב הספר לפנים, והתקרבות למסך הטלוויזיה כדי לראות טוב יותר.

כיצד מאבחנים?

מכיוון שלא תמיד קל לזהות את ההפרעה מוקדם, ובשל הסיכון לבעיות עיניים נוספות בילדות (כגון עין עצלה), חשוב לבצע בדיקות עיניים שגרתיות (בגיל שנה, שלוש ושש) אצל רופא/ת עיניים. בדיקות אלו בוחנות למשל את מבנה העין, מנח גלגל העין, כוח התשבורת, תנועתיות העיניים ומצב האישונים. זאת בין השאר באמצעות מנורת סדק ואופטלמוסקופ (מכשיר שמקרין אל העין אור בהיר וכך ממחיש את פנימיותה). אותן הבדיקות נדרשות כאשר מתגלים תסמינים מחשידים לקוצר ראייה.

כיצד מטפלים?

קיימים כמה טיפולים ובהם:

• משקפיים/ עדשות מגע: משקפיים או עדשות מגע המותאמים לכוח התשבורת של הקרנית והעדשה גורמים לקרני האור להישבר בדיוק במרכז הרשתית, וכך משפרים את הראייה ומאטים את קצב התארכות גלגל העין. מספרם (דיופטר – יחידת המידה שבה משתמשים לתיקון ראייה)  נקבע לפי הערכת כוח התשבורת בעיניים (בדיקת רפרקציה).
• ניתוח: אם חבישת משקפיים או שימוש קבוע בעדשות מגע גורמים לאי נוחות, ניתן לבחור בניתוח. האפשרות העיקרית לילדים עם מספר נמוך יחסית היא ניתוח לייזר שבו משטיחים את הקרנית וכך מתקנים את קוצר הראייה (השטחת הקרנית מקצרת את גלגל העין). .
• טיפות אטרופין: הזלפת טיפות אטרופין במינון נמוך ישירות לעין עשויה להאט ואף לעצור את התקדמות קוצר הראייה ולחסוך את הצורך במשקפיים/ עדשות מגע/ ניתוח. עדיין לא ברור לחלוטין מה מנגנון פעולתו של האטרופין, אך ידוע שהוא מתחבר לדופמין, מגדיל את ריכוזו ותורם לשחרורו, וכך מאט את קצב התארכות גלגל העין. לרוב הטיפול בו נמשך כשנתיים והוא עלול לגרום לתופעות לוואי כגון טשטוש ראייה וסנוור.  

כל הטיפולים מצריכים מעקב קבוע (מדי חצי שנה-שנה או בהתאם להמלצת הרופא/ה) כדי לאמוד את השפעתם ואת מצב קוצר הראייה ולמנוע סיבוכים.

מהם הסיבוכים?

קוצר ראייה לא מטופל נוטה להחמיר עם הזמן, וככל שהוא מופיע בגיל מוקדם יותר, עולה הסיכוי שיחמיר מהר יותר ויגרום לסיבוכים. כאשר קוצר הראייה מצריך מספר משקפיים/ עדשות מגע מעל מינוס שש או כאשר אורך העין הוא מעל 26.5 מילימטרים, הוא מוגדר פתולוגי ומצריך מעקב רשתית סדיר אצל רופא/ת עיניים. שכן, ככל שהזמן עובר, התארכות גלגל העין עלולה לגרום לרשתית לעבור שינויים ניווניים (כולל קרעים). בסופו של דבר, ללא טיפול, שינויים אלו עלולים לגרום לה להיפרד מדופן גלגל העין (היפרדות רשתית) ולהוביל לעיוורון. התסמינים המחשידים שדורשים טיפול מידי הם הבזקי אור ונקודות שחורות/ מסך/ עיוות (קווים ישרים נצפים כעקומים) בשדה הראייה.

האם ניתן למנוע?

ההמלצות המוכחות להאטת התקדמות קוצר הראייה אצל ילדים הן:

• לשהות יותר מחוץ לבית ולהיחשף לאור שמש בשעות המותרות ככל שניתן.
• להמעיט בשימוש במסכים, בעיקר קטנים, ולא להתבונן בהם ממרחק שקטן מ-40 סנטימטרים מהפנים לזמן ממושך.
• כאשר נדרש שימוש ממושך במסכים (למשל לצורך לימודים), רצוי שיהיו גדולים יחסית ויש לעשות הפסקות יזומות: להרים את המבט כל 30-20 דקות ולהביט למרחק של כשישה מטרים למשך כ-20 שניות.

בגדול, הטיפול המקובל ביותר כיום הוא תרופתי (אטרופין) וסביבתי (שהייה באור יום, הפחתת זמן מסכים, הגדלתם והרחקתם).