שיעור יתר בילדות ובהתבגרות

את מוצאת את הבת המתוקה שלך עומדת שעות מול המראה ובוחנת את עצמה. את מסתקרנת מה בדיוק היא מחפשת שם, ומגלה שהבנות מהכיתה שלה, אולי אפילו הבנים, צחקו עליה שיש לה שפם.

שיעור יתר הוא תופעה שיכולה לנבוע ממגוון סיבות. ברוב המקרים, הבעיה קוסמטית בלבד, אך לעיתים מקורה גם בסיבות בריאותיות, וכשהבת שלך מבחינה שיש בה משהו שונה מיתר הילדות בכיתה, יש צורך בבירור.

"צריך לשים לב אם מדובר בשיעור שהילד נולד איתו או צמח בגיל צעיר מאוד (כשהשיעור עצמו פלומתי) ואז גם אין מקום לדאגה, או שזהו שיעור שמתפרץ בשלב מתקדם יותר בילדות, כשהוא עבה, כהה ומקורזל יותר, ולכן מחייב בירור רפואי", אומרת ד"ר נועה גרובר, אנדוקרינולוגית ילדים מומחית בבית החולים לילדים ספרא בשיבא, המונה את סוגי השיעור השונים:

לנוגו. פלומת שיער עדינה ודקיקה שמופיעה במהלך ההריון. לקראת סוף ההריון השיער נושר, אך לעיתים (בעת לידות מוקדמות אך לא בהכרח), תינוקות נולדים עם פלומת השיער, בעיקר באזור הגב, המצח והאוזניים. הלנוגו צפוי לנשור לבד במהלך שנת חייו הראשונה של הילד ומדובר במצב טבעי ונורמלי.

היפרטריכוזיס. שיעור יתר שמפוזר על פני הגוף (בעיקר בידיים וברגליים), שמתחיל כבר מגיל ינקות או מגיל צעיר. לרוב זה נובע מסיבות תורשתיות משפחתיות (על רקע מוצאים מסוימים), ובדרך כלל כשאחד ההורים שעיר בעצמו. כל עוד מדובר בשיעור פלומתי (לא מקורזל ועבה) שאינו מחמיר, זה מצב נורמלי ולא מדאיג מבחינה רפואית.

התפתחות מינית מוקדמת. שיעור בערווה ובבית השחי, שמתחיל להיות כהה, מקורזל ועבה יותר, ומופיע אצל בנים מתחת לגיל 8 ואצל בנות מתחת לגיל 9, נחשב להתפתחות מינית מוקדמת. יכול להיות שבמצב זה גם ייראו ניצני שדיים בקרב בנות וגדילת הפין והאשכים בקרב בנים. מצב זה אינו תקין ועשוי להצביע על הפרעות הורמונליות.
 למרות שבמקרים רבים מדובר במצב אדיופתי (ללא סיבה ידועה) שאינו מצריך טיפול, יש צורך בבירור רפואי כדי לשלול סיבות אחרות כמו הפרעה מולדת בבלוטת יתרת הכליה (הניתנת לטיפול תרופתי), או גידול ביתרת הכליה/השחלות אשכים (מצב נדיר המצריך טיפול אונקולוגי).

הירסוטיזם. תופעה שרלוונטית לבנות בלבד, הנובעת עקב שפעול יתר של הורמוני מין זכריים (טסטוסטרון ועוד). לרוב, השיעור יופיע במספר מוקדים: אזור הפנים (שפם וזקן, ייתכן גם על הצוואר), הפטמות (על הפטמות ובין הפטמות), הבטן התחתונה, הגב, המפשעה והירכיים הפנימיות. תופעה זו ניכרת בעיקר בגיל ההתבגרות (14-15 בממוצע) אך יכולה גם להופיע לפני כן. מדובר במצב שמחייב בירור רפואי, ועשוי לנבוע מהסיבות הבאות:

• בעיות שמקורן בשחלה. הסיבה הכי שכיחה היא שחלות פוליציסטיות. מדובר במצב הורמונלי מורכב, בו השחלות מפרישות בצורה מוגברת גם הורמוני מין זכריים (טסטוסטרון ועוד). לצד השיעור יתר יתלוו לרוב גם וסתות לא סדירות, אקנה והתקרחות במקומות מסוימים. במקרים נדירים ייתכן שהמצב ינבע מגידול בשחלה, כשלרוב יתווסף לתופעות גם שינוי בקול (שיהפוך לגברי יותר). 

• בעיות שמקורן בבלוטת יותרת הכליה (אדרנל). הסיבה הכי שכיחה היא מצב מולד-גנטי (השכיחות לנשאות בישראל לבנות ממוצא אשכנזי עומדת על אחת ל-30),  שבו אחד האנזימים בבלוטה גורם לה לפעול באופן חלקי ועקב כך גורם להצטברות הורמוני המין הזכריים. בדומה לתסמיני השחלות הפוליציסטיות,  בנוסף לשיעור יתר סביר שיתלוו לכך גם וסתות לא סדירות ואקנה חמור.

• במקרים נדירים יותר ייתכן שמדובר בתסמונת קושינג: מצב בו קיימת הפרשה מוגברת של הורמונים קורטיקוסטרואידים (קורטיזול – הורמון סטרואידי) מקליפת בלוטת יותרת הכליה, העלולים לשפעל את הורמוני המין הזכריים. לצד שיעור היתר זה יתלווה לרוב גם בעלייה משמעותית במשקל, התנפחות הפנים, יתר לחץ דם, סימני מתיחה אדומים ועבים בעור ועוד. סיבה אפשרית נוספת היא גידול באדרנל המפריש את הורמוני המין הזכריים. לרוב מדובר גם בגידול ממאיר (מאחר והוא מפריש הורמונים), אבל חשוב לציין שמדובר במצב נדיר במיוחד.

• בעיות שמקורן בבלוטת יותרת המוח (היפופיזה). ייתכנו גידולים בבלוטה (לרוב שפירים) הגורמים לעליה בהורמון הפרולקטין - הורמון שיכול גם הוא להוביל לשיעור יתר. מדובר בתופעה נדירה שלרוב יתלוו אליה תסמינים נוספים כמו הפרשת חלב מהפטמות, כאבי ראש והפרעות בראייה.

• בעיות בבלוטת התריס. תופעה יחסית שכיחה שבה הבלוטה אינה מייצרת כמות מספקת של הורמוני תריס ("היפותירואידיזם" - תת פעילות בלוטת התריס). מצב זה עשוי לגרום לעליה בהורמון הטסטוסטרון והורמוני מין זכריים נוספים, שלצד שיעור יתר עשויים להתלוות תסמינים נוספים כמו וסתות לא סדירות, חולשה, יובש בעור, עצירות, רגישות לקור ועליה במשקל.

• השמנת יתר. במצב של השמנה תיתכן תנגודת לאינסולין: מצב בו הורמון האינסולין הופך להיות פחות יעיל בהורדת רמת הסוכר בדם. במקרה זה הגוף נאלץ לייצר יותר אינסולין כדי לווסת את רמת הסוכר, כשרמה גבוהה של אינסולין מובילה גם לעלייה ברמת הטסטוסטרון ומכאן לשיעור יתר.

אל תציעו בעצמכם להסיר את השיער

איך מתבצע האבחון?

"מאחר ושיעור יתר יכול להיגרם מסיבות שונות, השלב הראשון הוא תשאול מקיף שנועד לכוון אותנו למקור", אומרת ד"ר גרובר. "ראשית, יש לוודא שהילדים אינם נוטלים תרופות העלולות להוביל לשיעור יתר (למשל חלק מהתרופות נגד אפילפסיה), או האם אחד ההורים משתמש בג'לים שמכילים טסטוסטרון או אסטרוגן (במקרים בהם לא שוטפים ידיים ונוגעים בילדים, אלה עשויים להיספג בגופם).

"בהמשך ההורים יישאלו מגוון שאלות: האם ההריון היה תקין? האם בדיקת מי השפיר יצאה תקינה? האם  הילד או הילדה נולדו עם סוכר נמוך? האם ניכרת האצה בגדילה?  יש החמרה באקנה? התקרחות פתאומית? קיימת הפרשת חלב מהפטמות וכן הלאה.

השלב הבא יהיה בדיקה גופנית ולאחר מכן תתבצע הערכה של דרגת ההתפתחות המינית מבחינת גדילת השד, הפין האשכים ושיער הערווה.   השלב השלישי הוא הפניה לבדיקות דם ובדיקות הדמיה, שיינתנו בהתאם לתשאול הראשוני והבדיקה הגופנית. לעתים יבצע צוות בית החולים גם בדיקות דם מתקדמות יותר במסגרת אשפוז יום. לאחר האבחון, נציע בהתאם תוכנית טיפול".

אבל מה קורה כאשר אחרי בירור מקיף מתברר כי שיעור היתר של הילדה שלכם לא נובע מבעיה רפואית? איך נכון להגיב?

לדברי מורן שמש-עירון, פסיכולוגית מומחית בבית חולים לילדים ספרא בשיבא, חשוב להבין שבגילאי הינקות והילדות המוקדמת, חוויית הילד סביב שיעור היתר שלו תהיה תלויה נטו בהוריו בלבד. "בגילאים צעירים, עד גיל 10-9, יש פחות חשיבות למראה החיצוני בקרב הילדים", היא מסבירה. "ילדים בגיל הזה פחות ישימו לב אם החבר שלהם שמן יותר, נמוך יותר או שעיר יותר.

"הדימוי העצמי של הילד ייפגע רק אם אחד ההורים ישדר לו שיש עם זה בעיה. אם  ההורה חש אי נוחות עם שיעור היתר של הילד וחווה את זה כמשהו שלילי, הוא עלול לשדר זאת לילד: להגיד לו 'אל תלבש מכנסיים קצרים', להציע לו למרוט גבות, או לומר לילדה בת השבע: 'בואי נעשה לך שפם'. חשוב מאוד להימנע מהאמירות האלה משום שהילד או הילדה לא רק ירגישו אי נוחות עם שיעור היתר, אלא שזה יפגע באופן כללי בהתפתחות הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלו. הורה שמזהה שיש לו קושי סביב זה, מומלץ מאוד שייגש להדרכה הורית שתעזור לו לפתור את הקושי הזה כדי שלא יעביר זאת לילד".

ועדיין, באיזה שלב אם בכלל, כן מומלץ להסיר את השיער של הילד?

"בגילאי 10-9, גם סביבת השווים של הילד, תתחיל לשים לב. אבל אם הילד סבל משיעור יתר כבר מגיל צעיר והוריו עשו עבודה טובה, מעולם לא העירו לו בנושא והדימוי העצמי שלו לא נפגע, ייתכן שבסביבות גיל 10 הוא יחזור הביתה וידווח שהציקו לו: 'אמרו לי שאני שעיר', או 'צחקו עלי שיש לי שפם'.  לפני שממהרים להציע פתרונות, חשוב שההורים ישאלו קודם את הילדים איך הם מרגישים עם זה ועד כמה השיעור מפריע להם. אם הילדים אומר שהשיער לא מפריע להם יותר מדי, ההורה צריך להסביר שכל אחד נראה אחרת 'יש ילדים נמוכים יותר, יש ילדים ששוקלים יותר ויש ילדים שעירים יותר'. כל עוד הילד או הילדה מסתפקים בזה, אפשר לעצור את זה כאן. אבל אם הבת שלך אומרת: 'זה לא נעים לי, אני לא אוהבת את זה', אז זה כבר גיל שכבר בהחלט אפשר לבדוק אם הוצאת השיער תגרום להרגשה טובה יותר ולחשוב ביחד על פתרונות אפשריים כמו שעווה, משחות, לייזר וכו'.

"חשוב שוב להדגיש שיש ילדים שכבר מגיל הינקות ביססו ביטחון עצמי גבוה והשיעור לא מפריע להם כלל, ולכן אסור אף פעם שזה יגיע מההורה. אסור ושהוא עצמו יבוא  ויציע לילד: 'בוא נוריד את השיער'".

מעבר לטיפול המקומי, איך מחזקים את הילדה שסובלת מהצקות בנושא?

"צריך לחזק אותה ולטפל, כפי שמטפלים בהצקות סביב כל נושא: להבין דבר ראשון את ההיקף: האם מדובר במשהו חד פעמי או בהצקה רציפה? האם מקור ההצקות הוא מילד אחד או שניים או מהרבה ילדים? במקביל, חשוב לשאול 'מה הרגשת?' ולהבין עם הילד איך הוא רוצה להתמודד".

לדעת שמש-עירון הטיפ הכי חשוב הוא לתת לגיטימציה לתחושות של הילדים שלכם. "אם הוא או היא חוזרים עצובים או נסערים אחרי שהציקו להם, אסור לפטור את זה במשפט כמו 'שטויות, הם לא מבינים שום דבר'. יש לומר: 'אני עצמי לא שם לב לזה. בעיניי את או אתה הכי יפה שאפשר. אבל זה באמת נורא מעליב, נורא מבאס'. אחרת הילד מרגיש שגם הציקו לו, גם העליבו אותו, וגם הוריו לא מצליחים להבין אותו".

אז איך עלינו לנהוג?

"יש ילדים שרק מעוניינים לחלוק את זה עם הוריהם בעוד שיש כאלה שמבקשים גם פתרונות. אפשר להדריך את הילד: 'אתה יכול להסביר להם שלכל אחד יש רמת שיעור שונה' או להבהיר לו שלפעמים ילדים מציקים לאחרים, 'כי יש להם נקודות חולשה משל עצמם, והם נתפסים לחולשות של אחרים בכוונה'. חשוב להבהיר לילד או לילדה שכל עוד הם ימשיכו להתעלם מהם, הילדים המציקים יבינו שאין להם כוח עליו ואז זה ייפסק.
"חשוב להיות עם יד על הדופק ולבדוק את היקף ההצקות וכוחו של הילד לעמוד בהן.

"אם הילד אומר 'אני לא רוצה ללכת לבית הספר כי הילדים צוחקים עליי', אז בהחלט צריך לנקוט בפתרונות מעשיים יותר כמו לדבר עם הורי הילדים המציקים ואף לערב את הצוות החינוכי, כולל לצפות מהצוות החינוכי לעשות עבודה שתסביר  על שונות וקבלת האחר".

>> להתחלת הבירור במרפאה האנדוקרינולוגית לילדים