קדחת הבלוטות/ מונונוקלאוזיס זיהומי/ מחלת הנשיקה

שם באנגלית: Infectious Mononucleosis/ The Kissing Disease /Glandular Fever
 

  המחלה נגרמת לרוב מהידבקות בנגיף אפשטיין בר (EBV) ממשפחת מחוללי ההרפס
 הנגיף עובר בעיקר במגע עם רוק והפרשות כמו נזלת וליחה, ברסיסים, בהתנשקות או באכילה באותם כלים.  
  האבחנה נעשית על ידי מישוש נפיחות של בלוטות לימפה, השקדים, הטחול או הכבד ובדיקות דם.
 הטיפול במחלה הוא בתסמינים בלבד ונועד להקל על החולה
 סיבוכים אפשריים: קרע בטחול, זיהום משני או חסימה נשמתית
 

מהי קדחת הבלוטות?

קדחת הבלוטות (מונונוקלאוזיס זיהומי), המכונה גם מחלת הנשיקה, היא מחלה שלרוב נגרמת בשל הידבקות בנגיף אפשטיין בר (EBV) ממשפחת מחוללי ההרפס (נגיפים נוספים שיכולים לגרום לה הם CMV ורובלה).

כ-50% מהילדים נדבקים בנגיף EBV לפני גיל חמש. מדובר באחד הווירוסים הנפוצים ביותר שתוקפים בני אדם. הוא יכול לעבור מאדם לאדם בעיקר במגע עם רוק והפרשות כגון נזלת וליחה. כך ניתן להידבק בו למשל בהתנשקות (ומכאן הכינוי מחלת הנשיקה), ברסיסים שניתזים בהתעטשות או שיעול, ובאכילה או שתייה בכלים משותפים.  

הנגיף נקשר תחילה לתאים שמרפדים את הצד הפנימי של הגרון, אחר כך לתאי הדם הלבנים (המשתייכים למערכת החיסון) מסוג לימפוציטים B (וכפי הנראה משבש את פעולתם), ומתפשט הלאה לבלוטות לימפה, לטחול ולכבד. בעקבות התגובה החיסונית בלוטות הלימפה והטחול גדלים, ומכאן נגזר שם המחלה. לאחר מכן הנגיף נשאר רדום בגוף (בעיקר בתאי הגרון והדם) במשך כל החיים, ומערכת החיסון מפתחת נגדו נוגדנים שלרוב מגנים מפני הידבקות חוזרת. מפעם לפעם הוא עלול להפוך פעיל מבלי לגרום לתסמינים ואז להדביק אחרים.

מהם גורמי הסיכון להידבקות?

אדם שבא במגע עם רוק והפרשות של אדם חולה ואין לו חסינות מפני הנגיף (נוגדנים), יידבק בו. תקופת הדגירה של הנגיף בגוף, בין רגע ההדבקה לבין הופעת התסמינים, נמשכת חודש-חודש וחצי.

מהם התסמינים?

התסמינים, שלרוב מופיעים חודש-חודש וחצי לאחר ההידבקות ויכולים להימשך שבועות ואף חודשים, נגרמים מהתגובה החיסונית לנגיף. מבוגרים וילדים בוגרים לרוב יותר יסבלו מתסמינים מאשר ילדים קטנים (בני פחות מחמש), ובהם: כאבי גרון, חום, עייפות קשה, חולשה, כאבי ראש, כאבי שרירים, אובדן תיאבון, עור מגורה, והתנפחות השקדים והטחול ובלוטות לימפה בצוואר, בית השחי והמפשעה. המחלה עלולה לכלול גם דלקת קלה בכבד (הפטיטיס) ותסמינים כגון צהבת (שתתבטא בעיניים ועור צהבהבים), בחילות, אובדן תיאבון וחוסר סבילות לאלכוהול.

מהם הסיבוכים האפשריים?

קרע בטחול: אצל אחד מ-1,000 חולים הטחול עלול להיקרע בשל התנפחותו ולגרום לדימום פנימי חמור. סימן מקדים הוא כאב חד בחלק השמאלי העליון של הבטן. מדובר במצב מסכן חיים ולכן חולה בקדחת הבלוטות שחש כאב פתאומי בצד הגוף חייב לגשת מיד לבית החולים. לרוב הקרע נגרם מפעילות גופנית מאומצת אשר כוללת מגע (כגון כדורגל, כדורסל או היאבקות) או מהרמת משקל כבד, ולכן יש להימנע מהן לפחות חודש מתחילת התסמינים.

זיהום משני: אצל מיעוט החולים – בעיקר אלו בעלי מערכת חיסון מוחלשת, למשל בשל טיפולי כימותרפיה או מחלת כשל חיסוני – הזיהום הראשוני עלול להתפשט לחלקים נוספים בגוף, כגון לריאות (ולגרום לדלקת ריאות), למוח (ולגרום לדלקת קרום המוח או דלקת המוח) או ללב (ולגרום לדלקת שריר הלב). לכן חולים בקבוצת סיכון צריכים להיות במעקב רפואי צמוד.

חסימה נשימתית: סיבוך לא שכיח אך מסכן חיים שנגרם בשל הגדלה מסיבית של השקדים ובצקת של ריריות הלוע. בשלבים המוקדמים ניתן לטפל בסטרואידים ובמקרים קשים נדרש צנרור קנה.

איך מאבחנים?

האבחון אצל רופא המשפחה מתחיל בתשאול החולה לגבי התסמינים והתלונות ובבדיקה גופנית שבה הוא בוחן סימנים המעידים על קיום המחלה, כמו נפיחות של בלוטות הלימפה, השקדים, הטחול או הכבד. בדיקות דם שיבדקו נוגדנים לנגיף (שמעידים על זיהום פעיל) וספירת תאי דם לבנים יוכלו לאשש או לשלול את האבחנה (ולשלול גם גורמים אחרים לתסמינים). 

איך מטפלים?

הטיפול הוא בתסמינים בלבד ונועד להקל על החולה. הוא כולל מנוחה רבה, בעיקר בחודש הראשון (כאשר ההרגשה משתפרת יש להתחיל בפעילות גופנית בהדרגה כדי להתחזק), שתיית נוזלים (מסייעת להפחית חום וכאבי גרון ומונעת התייבשות), נטילת משככי כאבים ללא מרשם כגון אקמול או נורופן, וגרגור תמיסת מי מלח או מציצת טבליות להקלה על כאבי הגרון. לעתים יינתנו סטרואידים לזמן קצר כטיפול בנפיחות חריפה בשקדים.

האם אפשר למנוע את המחלה?

הדרך היעילה ביותר למנוע הידבקות היא לא להתקרב לאדם חולה ולא להיחשף להפרשותיו (לדוגמה לא לחלוק עמו כלי אוכל לפחות חודשיים מתחילת המחלה). ועל החולה להקפיד לשטוף ידיים במים וסבון בתדירות גבוהה, בעיקר לאחר שיעול או התעטשות. אין צורך לבודד אותו כיוון שרוב האוכלוסייה כבר נשאית של הנגיף כי נדבקה בו בילדות או לאחר מכן. חלק מהנשאים מידבקים גם כשאין להם תסמינים כלל. לכן הימנעות מהדבקה היא כנראה בלתי אפשרית.

למה לטפל דווקא בשיבא?

לרוב האבחון והטיפול יכולים להיעשות אצל רופא בקהילה, אך אם מתחילים סיבוכים או שמתעורר חשד להם, מומלץ להיות מטופלים על ידי מומחים למחלות זיהומיות.

חזרה למחלות ילדים