יש קץ לילדות: כך נתמודד עם התבגרות מינית מוקדמת של הבת שלנו
זה מתחיל בהנצת שדיים, ממשיך לשיעור וריח גוף ולבסוף מתפתח לקבלת וסת. כשההתפתחות הגופנית של הילדות שלנו מתחילה כבר בגיל שבע, צריך להיות ערניים ולתווך לה את השינויים שהיא עוברת. איך? הכל בכתבה הבאה
מורן שמש-עירון, פסיכולוגית בכירה
כל הורה יחתום על המשפט "הם גדלים כל כך מהר", אבל במקביל, מוטל עלינו לעמוד על המשמר ולשים לב האם הילדה שלנו, זאת שממש לפני רגע ירדנו איתה לגינה וחתכנו לה את החביתה לרצועות, לא רק גדלה, אלא גם חווה התבגרות מינית מוקדמת, שאינה מותאמת בהכרח לגילה הכרונולוגי.
מה נחשב התבגרות מינית מוקדמת?
כשההורים מבחינים בסביבות גיל שש וחצי-שבע, שלבת שלהם מתחילה הנצת שדיים, לייצר ריח גוף וכן הלאה, הם צריכים קודם כל לפנות לרופא/ה. כל התפתחות מסוג זה לפני גיל שמונה, מצריכה בדיקה אם הכל תקין ואין שום בעיה גופנית.
במרפאה יבחנו האם יש התאמה בין הגיל הכרונולוגי של בתכם לבין גיל ההתבגרות שלה. כשלילדה בת שמונה וחצי-תשע, יש גוף מפותח לחלוטין, יש צורך לבחון האם יש לה את היכולת לשאת את ההתפתחות ולהכיל אותה. בגיל הזה מדובר בכיתות ג'-ד', כלומר היא תהיה הראשונה בכיתה להתפתח – גם מבחינת הגובה – כאשר הגוף גדל מאוד ומגיע למלוא הפוטנציאל.
מה עובר על ילדה שבגיל צעיר כל כך חווה התבגרות מינית?
היא למעשה חווה חוויה גופנית שבהרבה מקרים לא תואמת את הגיל הכרונולוגי שלה ובטח ובטח שלא את הגיל הרגשי. יש כאן מפגש ראשון עם העולם הזה וילדות קטנות לא מאוד מודעות לחלקים האלה של הגוף שלהן.
פתאום מתפתחת מודעות לגוף, שמלווה בביישנות: מה אני אלבש? איך אני אסתיר? בנות יתחילו ללכת עם סוויטשירט כי הן מאוד נבוכות מהנצת השדיים. זה בעצם מאותת לנו שמשהו לא איפשר להן לקבל את התהליך הזה כתהליך בריא שאמור לקרות. אם הילדה מאוד צעירה, נרצה לתת לה תמיכה ולחשוב ביחד אם נכון לעצור את ההתבגרות לתקופה מסוימת.
המשמעות של ההתבגרות היא לא רק במובן הפיזיולוגי, אלא גם במובן שההורמונים באמת מתחילים לגעוש. אנחנו מטפלים בילדות שההורים שלהם נתקלים בתופעות של גיל ההתבגרות: כעסים, עצבים, מריבות, עניין בבנים שיכול להיות לא מותאם וכן הלאה.
האם ניתן לעצור את התבגרות המינית המוקדמת?
למעשה, גם כשההתבגרות רגילה ותקינה ומתחילה סביב גילאי שמונה וחצי, רופא ילדים עשוי לבחור שלא להתערב. רוב הרופאים יתנו להתבגרות להתקדם כפי שהיא אבל גם כאן – יש להם את המודעות לדעת שבמקרים שאין הלימה ושמדובר בילדה עם מבנה רגשי חרדתי מאוד, עם קשיים חברתיים מעבר לרגיל וקשיים בלימודים, יהיה צורך לבצע הערכה על היכולת שלה להתמודד עם משהו מאוד דרמטי. באמצעות ההערכה נבין אם נכון להמשיך ללא התערבות או שכדאי לעכב את ההתבגרות לתקופה מסוימת ולתת לגיל הכרונולוגי להתאים את עצמו לגיל הפיזיולוגי.
איזה טיפול ניתן כיום לטובת עצירת ההתבגרות המינית?
נותנים תרופה בשם דקפטיל שעושה מעין תמרור עצור: מעכבת את ההתבגרות המינית ועוצרת את הפעילות ההורמונלית, כשבמקביל, הגדילה הרגילה ממשיכה והילדה מתפתחת בהתאם לתהליך הטבעי. ברגע שמרגישים שכבר יש התאמה בין המצב הרגשי לבין הפיזיולוגיה והגיל הכרונולוגי, הטיפול התרופתי יופסק והילדה תקבל וסת.
"התהליך הנכון הוא לשים לב לסימנים לפני. ללוות, להתכונן ולתווך לילדה בצורה נכונה מה קורה לה"
לשים לב לסימנים. ללוות, להתכונן
קבלת וסת היא מעין סיום של תהליך ההתבגרות המינית. כשהיא קורית בגיל צעיר מאוד, היא עלולה להיות טראומטית. "יש הרבה בנות שבגיל הזה עוד לא מכירות את המשמעות של הווסת ולא יודעות לתת את המילים של מה שקורה בגוף: "מה פתאום יורד לי דם? מה לא בסדר?".
במקרים רבים, אם המשפחה, שקיבלה בעצמה וסת בגיל צעיר, תבחין בניואנסים שקורים אצל הבנות שלה. מאידך, אם היא חוותה את ההתבגרות המינית שלה כטראומה, היא אוטומטית תשליך אותה עליהן. מאוד חשוב לקבל בשלבים הראשונים ליווי קצר, כדי ללמוד להעביר לילדה את המסרים בצורה נכונה.
התהליך הנכון הוא לשים לב לסימנים לפני. ללוות, להתכונן. יש הרבה מאוד הכנה של ההורים לתהליך הזה, לתווך לילדה בצורה נכונה מה קורה לה, לדוגמה לקנות לה גוזייה כפריט אופנתי. ההורים חייבים להיות עם יד על הדופק וכל הזמן לשקף ולהעביר את המסר שהכל בסדר ושהגוף שלה עובד כמו שצריך. היא גדלה ומתפתחת באופן בריא, היא לא חולה והכל בסדר. לפעמים ההתפתחות קורית מאוד מהר וההורים לא מספיקים לשים לב ומגיעה הווסת. גם אם לא עשינו את זה קודם, חשוב לשבת ולהסביר את המשמעות ושזה תהליך טוב ובריא.
יש בהרבה מקרים המון האשמה עצמית: "למה לי זה קורה ולחברות שלי לא?" אנחנו לא רוצים להיות שם. אנחנו רוצים להיות במקום שמסביר לילדה שזה תהליך טבעי וקורה באופן שונה אצל כל אחת, לפי מבנה, לפי גנטיקה וזה לא משהו שתלוי בה. כשהתהליך מתחיל כך, לרוב הילדות יסתגלו לגוף החדש שלהן וילמדו לאהוב אותו ולקבל אותו.
אז איך מדברים על זה בפועל:
התחילו בלשאול איך היא מרגישה עם מה שקורה, אם יש לה שאלות ולתת לה להוביל את השיחה. כך בהנצת שדיים, כך בשיעור בבית השחי. בשלב הבא, נדבר על מה קורה כשהגוף ממשיך לגדול ולהתפתח. מסבירים שהגוף ממשיכים לגבוה ולגדול ומקבל צורה של אישה ופחות ילדה ובגלל זה אנחנו קוראים לזה "נערות" – השלב בין להיות ילדה לבין להיות אישה. גוף צעיר שגדל ומתפתח. ואז אנחנו מסבירים שבסוף תהליך ההתפתחות קורה משהו נפלא שבעצם אומר שכשתגדלי תוכלי להיות אמא.
ובכל זאת, האם ניתן לעצור את הווסת אחרי הקבלה שלה?
קבלת וסת היא דרמה גדולה גם בגיל 11-10, שהוא כביכול תקין. אם אנחנו מזהים שהחוויה מאוד-מאוד חזקה, ננסה לקיים מפגש שיעשה סדר בדברים. אם אנחנו מזהים שהחוויה עדיין מאוד כאוטית ומלווה בהמון חרדה וכו', ניתן לעצור את הווסת גם אחרי מחזור אחד או שניים – בהנחה שזה מתאפשר רפואית. לא צריך לתת לילדה לסבול בתוך זה.
ויש עוד נקודה שצריך לשים אליה לב: בנות שמגיעות עם נטייה לחרדה או בנות עם קשיים חברתיים מאוד גדולים, פתאום מקבלות המון תשומת לב על הגוף ועלולות להתבלבל. חשוב לתווך לילדה בת 11-10 שיכולה פתאום להיראות כמו ילדה בת 14, את הסכנות שיכולות להיות ואת ההבנה שפרטיות הגוף עדיין צריכה להישמר ושהוא שלה בלבד.
מה לגבי התמודדות בחוץ, בחברה?
צריך להבחין בין חינוך לבושה לבין חינוך לפרטיות. הרבה פעמים השיפוט של ילדות או מתבגרות צעירות הוא לא תקין. זה בסדר לספר לחברות שקיבלת מחזור, וזה בסדר שבנות מדברות על זה כשהן מרגישות מספיק בנוח, בגילאי 14-13. אבל כיום, בעידן האינסטגרם והטיקטוק, יש תחושה שהכל חייב להיות מאוד בחוץ, כל הזמן, ולא תמיד הבחוץ הזה תואם את מה שמתחולל בפנים. לכן, גם כאן, קודם כל נחנך אותן לשמירה על פרטיות הגוף, לכבד אותו, לשמור עליו, במובן הזה שאף אחד לא יכול לגעת בגוף שלי בלי שאני מרשה, אף אחד לא יכול להסתכל בלי רשות.
ילדה בכיתה ג'-ד', תהיה מאוד נבוכה לספר לחברות שלה שהיא הולכת להחליף תחבושת, מהסיבה הפשוטה שרובן לא יידעו מה זה כי הן קטנות מדי. ולכן, אין סיבה לעודד אותה לספר, כי זה יכול להעמיד אותה במקום שיצחקו עליה, לא מתוך מקום מגחך אלא לא מבין. לכן חשוב לומר לילדה "את עכשיו מאוד בוגרת ומבינה ומסתדרת, אבל בנות גילך - כל אחת היא שונה וכל אחת תקבל בגיל שונה. הן עדיין לא קיבלו וסת והן עדיין לא מבינות מה זה. אז אם תראי להן את התחבושת הן לא יבינו מה זה אומר".
אפשר לקנות ארנק יפה לאחסון תחבושות או כל אמצעי הגנה אחר שמתאים לה. הוא לא חייב להיות מוחבא עמוק בתוך התיק, אבל הוא צריך להיות בו במקום פרטי.
איך מכינים להתמודדות עם תגובות לא נעימות מחברים לכיתה?
כיום התחבושות מאוד דקות והאפשרות שמישהו או מישהי ישימו לב אליהן היא לא גבוהה. ילדים יכולים להציק כמו שהם מציקים לשמנות, גבוהות וכן הלאה. אם הילדה מבינה את התהליך שהיא עוברת ונעשתה איתה הכנה טובה, אז היא תוכל להגיב בחזרה ולומר, "אני פשוט גדלה:. אם היא לא עברה את ההכנה והיא בעצמה לא מבינה מה קורה לה, אז כל הערה כזאת תלך למקום המאוד רגיש הזה שיגרום לה להשתבלל ואז הן ימצאו את עצמן קצת נסוגות חברתית וזו נורת אזהרה עבור ההורים. צריך לגשת ולברר מה קורה. אם זה משהו שמעבר להערה או שתיים שנזרקות לעברה בנושא, צריך לערב את בית הספר, לדבר עם היועצת, לבקש איזושהי תוכנית הכנה. ככל שנעשה הכנה יותר טובה ונהיה שם בתוך התהליך עם הילדה, ההצקות לא ייתפסו בעיניה כהצקות.
יש צורך לעדכן את המחנכת, מורה לספורט?
אם מדובר בבנות בכיתה ג'-ד' והילדה סובלת וקשה לה בשיעורי ספורט, אז ניתן לעדכן בדיסקרטיות. בכיתות גבוהות יותר, ה'-ו', רוב הבנות יקבלו. האחרונות יקבלו בכיתה ז'-ט'.
לאבות הרבה פעמים קשה עם ההתבגרות הזאת, על אחת כמה וכמה שהיא מגיעה מוקדם.
גם כאן, התשובה תלויה במה מרגיש נוח להורים ומה המבנה של המשפחה. יש בתים שהשיח הוא מאוד פתוח. גם על יחסי מין, גם על מיניות, גם על וסת. אבל אם כל השיח מתנהל בדרך כלל מול האמא ואין שיח בין האבא לילדה – הוא לא יתחיל פתאום, כשהיא מקבלת וסת. בגדול היינו רוצים שהשיח יהיה פתוח עם האבא כמו שהוא עם האמא – עד לרמה מסוימת. אנחנו לא מצפים מהאבא לראות את הדם או לעזור לה לשים תחבושת, אבל שיידע שהיא קיבלה וסת וזה משהו משמח, שזה שלב בהתבגרות. לא אמורים לדבר על זה בהיחבא אם אבא נמצא שם.
התפיסה שלנו את הגוף, לא מתחילה בגיל ההתבגרות. אם אנחנו מלמדים שגוף זה דבר טוב ובריא, אז לא אמורה להיות בושה והילדה יודעת שאין אצלה משהו לא בסדר. התחושה הגופנית לא טובה כשהילדים לא יודעים מה קורה להם. ואם לזה מצטרפות תגובות לא נעימות מהסביבה והצקות, הביטחון העצמי שלנו יורד. ככל שהנושא יותר מדובר והתהליך נעשה בשיתוף וביחד מתוך הבנה שהגוף פועל כמו שצריך, ההשפעה היא פחות מסיבית.
יש צורך בגיל הזה להסביר גם את הפן המיני בהתבגרות המוקדמת?
יש היום המון שיח על הנושא הזה – איך משוחחים על מיניות עם ילדים, כי אנחנו יודעים שילדים חשופים לכל המידע מגילאים מאוד-מאוד צעירים, כשהמטרה שלנו היא לחשוף אותם לדברים הנכונים. בתי ספר מתחילים לדברעל התפתחות מינית מאוד מוקדם כיום, אפילו בכיתה ה'. כשצריך אז גם בד'. כל הורה צריך ללמד את הילדים שלו על מיניות. אם לא נדבר על זה איתם, הם יילכו וישלימו את הפערים. הקו המנחה בשיח הוא שמדברים על הדברים בהתאם לגיל של הילד.
הדיבור על מיניות לא חייב להיות מקביל לווסת וגם עדיף לא להפיל את הכל על הילדה בבת אחת. הרעיון הוא לתווך בהדרגתיות. כשהילדה מתחילה להתבגר, מתחילים לדבר על השינויים הגופניים הצפויים, מה זה אומר, למה הוא מכין את עצמו כשהיא תגדל ותהיה אישה. בהמשך מתווכים לה את המושג וסת, מבררים אם שמעה על זה ואז מסבירים על ביצית מופרית ומה קורה אצל ילדות, שאין להן בן זוג ואז מה קורה עם הביצית הזאת מדי חודש שמנקה את הרחם ביחד איתה. מסבירים שזה תהליך טוב וכשתגדל היא תוכל להיות אמא. מומלץ לחכות בשלב זה עם איך הזרע פוגש את הביצית אלא אם הילדה תשאל וזה נכון לגבי כל הילדים כשמדברים אתם על מיניות.